ראשיתה של התערוכה לא משלנו בהצעה לתערוכת יחיד של האמן סשה סרבר. במטרה להעשיר את הדיון בתכנים המעסיקים אותו בעבודתו - שאלות של דימויים ומיתוסים המתייחסים לדמות הגיבור והאנטי גיבור בתרבות הישראלית בכלל  ובהקשרים של הגירה בפרט - החליט סרבר "לארח" עבודות של האמנים בוריס שץ ודוד וקשטיין.

 

סרבר ממשיך מסורת ארוכה למדי שרווחה באמנות הישראלית במיוחד משנות השישים ואילך- שנות מפנה בהן איבד אט- אט הגיבור מההרואיות שלו, עד שהפך לאנטי גיבור. מהפכה זו, שהיו לה ביטויים בספרות ובשירה, במחזאות ובאמנות הפלסטית יצרה חיץ בין האמנות הישראלית המורדת לבין החברה הישראלית שעדיין חינכה את ילדיה על הערכים שמייצגת דמותו של הגיבור. בחברה שחיה עדיין על חרבה, ממשיכה האקטואליה להשפיע גם על עולם האמנות והעיסוק בדמותו של הגיבור עודנו רלוונטי. הדיון האמנותי שהחל לפני כחמישים שנה ממשיך להתפתח ולהשתכלל , תוך שאופני ההבעה, חומרי הגלם והסגנונות האמנותיים משתניםסרבר, יליד מולדובה (בריה"מ לשעבר), היגר עם משפחתו לישראל בתחילת שנות התשעים. ניכר כי חוויית ההגירה והעקירה נוכחות בעבודתו. בתערוכה הנוכחית הוא בוחן את ניסיונו שלו כמהגר להתערות בשדה האמנות המקומי כמו גם בחברה הישראלית בכללותה. מבטו מרוחק ואנליטי, כמעט חף מרגש ומהבעה סובייקטיבית. עמדתו כמהגר, על התפר שבין שייכות ואי שייכות, כמיהתו להשתייך לתרבות ולחברה בה הוא חי כעת, ואי רצונו לוותר על ההשתייכות לתרבות המפוארת ממנה בא, מובילה אותו למבט ביקורתי על המיתוסים המכוננים של החברה הישראלית. את השאלה האם מהגר יכול להתבסס כגיבור מקומי מבלי שיוותר על סממני זרותו, בוחן סרבר באמצעות עיסוק בנושאים "גלותיים" ובדימויים מוכרים מעולם הקומיקס. גיבור הקומיקס בטמן מוצג על ידו שוב ושוב בטכניקות שונות של עבודה (גילוף עץ, צריבה בעץ, גילוף נחושת, רישום בטוש, רישום בעיפרון, תחריט). סרבר "משתמש" בדמותו של גיבור איקוני זה (יציר התרבות האמריקנית) על מנת להגחיך את הנטייה האנושית להאדרת גיבורים. הוא מתאר את דמותו של בטמן באופני ייצוג קלאסיים, מונומנטליים, הרואיים, לפי מיטב המסורת עליה גדל באקדמיה לאמנות בקישינב, בריה"מ. אסכולה ריאליסטית זו שאפה להתחקות אחר מקורות האמנות הקלאסית (יוון, רומא והרנסנס) במטרה לחתור לשלמות המבע ולחיקוי ריאליסטי של הנראה לעין. סרבר משתמש במיומנותו בטכניקה הקלאסית לעיסוק בתכנים מקומיים/ עכשוויים המטרידים אותו ובוחן באמצעותם את היחס שבין הדימוי המקורי אותו הוא מציג לבין גלגוליו השונים. לצד העבודות של סרבר מוצג פסלו של בוריס שץ – גם הוא מהגר, אך מי שמיקם את עצמו כמייצג מובהק של התפיסה הציונית ההרואית. שץ (חוזה, מייסד ומנהל ביה"ס הגבוה לאמנות "בצלאל"), שיקף ביצירתו את האתוס הציוני המייצג תפיסת עולם שמיזגה את האוטופיה הלאומית, הפילוסופית, האמנותית והחברתית של ראשית המאה העשרים בארץ. לתערוכה זו נבחר פסל ברונזה של שץ המציג את שמשון הגיבור. מעניין למצוא בעבודתו זו של שץ את גיבור המיתולוגיה היהודית לא ברגע "גבורה" אלא דווקא ברגע אנטי הרואי בעליל- כשהוא כבול בשרשראות ברזל, כפוף ומובס. באורח דומה מופיעה דמותו של שמשון גם בשירו של יהודה עמיחי "שמשון", שם מציג עצמוהמשורר כמי ש"כל שבועיים אני הולך/ להסתפר./ כל שבועיים/ כוחי סר ממני".עמיחי מתאר את שמשון כגיבור שאיבד את אונו."אני מפיל מקדשם,/ לא קורה דבר. אין גם פצועים קל". לדיאלוג זה המתקיים בין סרבר לשץ סביב אפיון דמותו של הגיבור מצטרפות עבודותיו של דוד וקשטיין, המכנה את סגנון ציורו "ציור כעסן ודברן" ומסמן את מקומו של האמן בחברה כנביא זעם, מרפא ומחנך. עבודותיו של וקשטיין מתארות (בדומה לאלה של סרבר) דמויות הלקוחות מעולם הקומיקס. אולם וקשטיין מסיט את נקודת המבט לעבר קורבנות הגיבורים. שתי העבודות העגולות העשויות בטכניקה של שמן על בד, מציגות דימויים הלקוחים מתוך חוברת קומיקס משנות השמונים.  הפורמט העגול של הקנבס מאזכר טיפת דם,לוח מטרה,דמעה או חור ירי. בשתיהן מוצגת אותה דמות נשית שנפגעה מכדור אקדח של אחד מגיבורי העל המוכרים. רגע ההיפגעות המוקפא מדגיש דווקא את תנועתו של הגוף שנזרק אחורה כתוצאה מהדף הפגיעה. בהקשר לעבודות אלה מדבר וקשטיין על הרצון להמציא שפה אמנותית ייחודית מבלי להתחנף למסורת הציור הריאליסטי. לצייר ציור "נמוך" בעל ערכים של ויזואליה פלסטית "גבוהה". השימוש בשפת הקומיקס, טוען וקשטיין, מאפשר לו לגעת באופן ישיר ואותנטי בערכים אנושיים קיומיים מבלי להשתמש בפורמליזם קר. "השימוש באסטרטגיות של שפת הקומיקס מאפשר לי להגיד דבר פשוט באופן ברור וחד משמעי אותו לא הייתי יכול לאמר בסגנון ציור ריאליסטי. בעצם אני מדבר על מלחמות ישראל באמצעות אסטרטגיה של ילד קטן חובב קומיקס אמריקני. אני כבן קיבוץ, כפצוע מלחמה, נשאר אאוטסיידר, מנסה להידחק ולייצר לעצמי מקום גם בתוך שדה האמנות"....