שיחות על נשיות

אני באה משורה ארוכה של נשים קשות

אני באה משורה ארוכה של נשים קשות.
סבתי, כך אומרים, הרגה את סבי,
קודם באולקוס ואחר כך בלב.
דודתי, משוגעת, שרה שירים, יורקת בחצר הלאומית, מדהימה את הרופאים.

אני באה משורה ארוכה של נשים שקשה להן.
אחותי ואני, שתינו סוחבות זכוכית במריצה,
במעלה הר אדיפוס שבהוואנה פ"ת
30 קילומטר לשעה, הרוח מעיפה את הפן.
במריצה אין דיבורית.

אני באה משורה ארוכה של נשים רואות
עם אצבעות של פסנתרנית, עם זיכרון של הלגיון,
עם הוראות כביסה: סחיטות
כמו לימונדה צהובה על רקע קיץ

נזכרתי לספר לךָ את כל זה אתמול וגם
שלא קפצתי ראש אף פעם.
אבא היה עומד על שפת הבריכה
אני הייתי מקשיתה גב
שלוש ארבע ו...
שלוש ארבע ו...

(תמר קרול, קייטנת חורף, ספריית פועלים, 2005)

 


תחושות של פגיעוּת וכוח, חברוּת נשים ואינטימיות שאין דומה לה, ייסורים שהם חלק בלתי נמנע בתהליך גיבוש הזהות הנשית, הרצון לפרוץ קדימה והפחד המשתק את היכולת לממש רצון זה – כל אלה הם נושאים העולים מתוך השיר ומוצאים את ביטויים גם במגוון התצלומים בתערוכה.

מקבץ תצלומי הנשים בתערוכה כולל תצלומים שצולמו בידי נשים וגברים כאחד. המשותף לכולם הוא בראש ובראשונה נושא התצלום – הדיוקן הנשי, וכן תחושת האותנטיות העולה מהם ויוצרת תמונה מרובדת של סיפורי חיים פרטיים. הדימויים בתערוכה מבטאים כמה תמות מרכזיות: מכמה מהם עולה החיפוש אחר הגדרות חדשות למושגים שגורים בהקשר של הדימוי הנשי ואופני ייצוגו. אחרים מטילים ספק בהגדרות מקובלות של יופי וזהות מינית או בוחנים מחדש את ההבדלים הרווחים בין הסטריאוטיפים של השפה הגברית ושל השפה הנשית בדיבור על נשיות. כמה מהתצלומים עסוקים בטשטוש הגבולות בין דיסציפלינות שונות הדנות בדיוקנאות נשיים, ואחרים מערערים על הציפיות השגורות לזיהוי מגדרי כעיקרון מארגן ראשוני במפגש עם אדם לא מוכר. עוד אפשר למצוא בתערוכה תצלומים המדברים על אימהוּת, על זיכרונות ילדות, וכאמור גם על חברוּת נשים, אחוות אחיות, צמיחה והשתנות של הזהות הנשית. מקצת מהתצלומים מבוימים ומקצתם ספונטאניים. באחדים מהם מופיעה הדמות הנשית בהקשרים משפחתיים המוסיפים לה מידע ביוגראפי, ובאחרים היא מופיעה נטולת הקשר משפחתי או חברתי כלשהו. בין התצלומים ישנם גם כמה דיוקנאות עצמיים.

התערוכה אינה מתיימרת לקיים דיון מקיף על טיבה של נשיות וגם לא לאייר תיאוריות פמיניסטיות כאלה או אחרות. אמת המידה שהובילה את הבחירה בעבודות היתה התחושה שהן מאירות היבט מהותי של ההוויה הנשית. התערוכה נוגעת בריבוי הפנים של חוויית הנשיות ובריבוי הנוסחים של פרשנות וייצוג חוויה זו. יותר משהיא מנסה לנסח אמירה אינטגרטיבית גורפת על מאפייני הנשיות, התערוכה מעלה שאלות באשר למהותה של הזהות הנשית מנקודות המבט האישיות של האמנים המשתתפים בה; מעין מקבץ של שיחות על נשיות.


 


טל שוחט
ילידת 1974, מתגוררת ועובדת בתל אביב

שוחט מייצרת בעבודותיה מרחבים סטריליים קרים למראה, הנטענים במשמעויות נרטיביות סנטימנטליות עשירות. בתצלומיה היא מטשטשת את ההבדלים בין פנים לחוץ, בין טבעי למלאכותי, בין אמיתי למזויף, ויוצרת לעיתים קרובות הזרה של האובייקט המצולם באמצעות הוצאתו מהקשרו המקורי. כתוצאה מאסטרטגיות אלה, לובשים הדימויים אופי מופשט ומינימליסטי ומעוררים בצופה תחושת מסתורין ובלבול. גם הדימויים הנשיים המופיעים ברבות מעבודותיה מוצגים בהקשרים חידתיים, בלתי פתורים. עבודותיה של שוחט עוסקות, בין היתר, במערכים השקריים של תפיסת היופי והשלמות בחברה המערבית המכתיבים  מציאות מלאכותית ומאולצת.

ללא כותרת, 2005

בעבודה זו מציגה שוחט מונחים קוטביים לכאורה - גבוה ונמוך, נקבי וזכרי, נוקשה ורך, רוחני וחומרי -  אבל אינה יוצרת ביניהם דירוג היררכי. הצגת דימוי השדיים, איבר נשי המשמש מקור של חיים וחום אימהי, באמצעות שתי חומות לבנות, סימטריות וסטריליות למראה, נשענת, לדברי שוחט, על פסוק משיר השירים "אני חומה ושדי כמגדלות" (פרק ח’, פסוק י’). הפסוק התנ"כי הוא ביטוי לשימוש בשפה גברית לכאורה לתיאור מסמן נשי מובהק. גוף האישה מתואר כמבנה קשיח וסימטרי והשדיים מזדקרים מתוכו כמגדלים - מבנים בעלי קונוטציה פאלית ברורה (בפסוק זה הם מופיעים בהטיה נשית כ"מגדלות"). אולי בחר הכותב בדימוי החומה והמגדלים לתיאור הגוף הנשי בכלל ותפקודו האימהי בפרט, כביטוי לתפקידה של האם כמגוננת על צאצאיה. שוחט משתמשת באותו דימוי גברי לכאורה אבל בונה את מגדלי החומה שלה כקונסטרוקציה רוחבית ומעניקה להם קונוטציה רחמית של כלי קיבול.
 הדימוי המצולם, במראהו הפלקטי והשטוח, נראה כאילו נלקח מהמילון הצורני של עולם הקומיקס. וכך, עולם הרוח "הרציני" שמבטא הפסוק מועלה לדיון באמצעות דימוי הלקוח מתחום תרבות הפנאי הפופולארית. האופי המלאכותי, המשחקי והמושלם של המבנה הקר המייצג את האיבר הנשי מתכחש להווייתו האמיתית של הגוף האנושי כקונסטרוקציה רכה, פגיעה ובת חלוף.

 

יעל ארגוב
ילידת 1973, מתגוררת ועובדת בתל אביב

עבודותיה  של יעל ארגוב עוסקות במוכר. במבט ראשון, תצלומיה נראים מגזיניים, כמו דימויי אינטרנט. הם דנים במושגים כמו אהבה, תשוקה, משפחה ונשיות, ומעלים שאלות הנוגעות לפנטזיות שמפתחים אנשים על אודות יחסים, זוגיות ויופי, וכן לאופן שבו תכנים אלה מתוּוכים באמצעות כלי תקשורת ההמונים. תצלומיה של ארגוב עוסקים במקומם של הפיתוי, הפנטזיה והתעתוע בקיום האנושי. בעבודותיה יש בדרך כלל אלמנטים אוטוביוגרפיים והן מתפקדות גם כסוג של יומן אישי או אלבום משפחתי. אבל הסיפור האישי הוא תמיד רק חומר גלם המעובד באמצעות פילטרים תרבותיים אוניברסליים, שמטרתם לאפשר לצופה להתחבר לדימויים באופן בלתי אמצעי.

הולי, 2006 

זהו דיוקן עצמי של האמנית, שצולם מתוך התייחסות לדיוקן המצולם של הזמרת הבריטית הולי גולייטלי. דיוקנה של גולייטלי הופיע על גבי עטיפת אחד הדיסקים שלה, ששמו, למרבה האירוניה, "Truly she is none other". ביצירת דיוקנה העצמי ניסתה ארגוב לשחזר משהו מהאופן שבו בחרה הזמרת להציג את עצמה - במבטה הבוטח, הנינוח, השופע כריזמה. יצירת דיוקן עצמי הנשען על דיוקן עצמי של אחרת (פעולה מוכרת בתולדות האמנות) נעשתה כמחווה או ציטוט בנימה של פאתוס מודע לעצמו, המגחך על הפנטזיה לזהות שאולה ובה בעת גם מממש אותה. בתצלום זה ממשיכה ארגוב במסע של חקירת אופנים שונים של ייצוגי נשים מצוירים ומצולמים, כפי שהם מופיעים ביצירות אמנות, בחוברות קומיקס ובדימויים מעולם הפרסום והאופנה.


שי איגנץ
יליד  1969, מתגורר ועובד בתל אביב

בזכות מבטו הרגיש, האנושי והמלא אמפתיה לדמויות שהוא מצלם מצליח שי איגנץ לקרוע  צוהר בדימוי הזוהר והקלישאי המאפיין בדרך כלל תצלומי ידוענים. הקשר בין איגנץ לבין מצולמיו נוצר תמיד מתוך רגשי הזדהות עמוקים המעניקים לדיוקן המצולם איכות כנה ואותנטית. עבודתו של איגנץ יוצאת ממקום מכונס ומאופק, וכך, דווקא באמצעות המרחק, הוא מצליח ליצור אינטימיות גדולה בין הצופים לבין מצולמיו, ובעקיפין, גם בין הצופים לבינו. באמצעות הצגת דמויות אחרות, איגנץ מדבר למעשה על עצמו. דרכן ובאמצעותן הוא בודק את גבולות זהותו שלו, כאילו מרחיב את טווח קיומה. אפשר לאפיין את עשייתו ברגישות סייסמוגרפית הבאה לידי ביטוי בניואנסים דקים הגלומים בתצלומיו ותורמים לתחושה חזקה של ישירות ורגישות המתעוררת למולם: באופן העמדת הדמויות, במיקומן במרחב, בבחירת התאורה. בעבודות רבות מצלם איגנץ גברים מהסצנה ההומוסקסואלית, והעבודות שבהן הוא מצלם נשים מציעות מבט גברי אחר על נשיות.

רונית מטלון, 2005
ג’וזי 1, 2005
ג’וזי 2, 2005

לעיתים נדמה כי שי איגנץ מחפש ייצוגים של עצמו בדמויות הנשיות שאותן הוא מצלם, דמויות שאותן הוא מעריך ואליהן הוא חש קירבה רגשית מיוחדת. תצלומים אלה של רונית מטלון וג’וזי כץ מציגים דיוקנאות של נשיות בשלה וחכמה. שתי הנשים מוצגת באופן חשוף ורך ועם זאת מלא עוצמה וכוח. כך מצטיירות דמויותיהן בגוונים הרואיים.


אנה ים
ילידת 1980, מתגוררת ועובדת בתל אביב

אנה ים היגרה לישראל מרוסיה עם בני משפחתה בתחילת שנות ה-90 למאה ה-20. עבודתה מתקיימת במרחבים חמקמקים, באזורי הביניים שבין הגברי לנשי, בין הברור למעורפל, בין המבוים למקרי, בין כאן לשם. תצלומיה אינם מנציחים אירועים רבי רושם אלא בנאליה יומיומית. ועם זאת חבוי קסם מסוים בדימויים שהיא מצלמת, בין אם אלה דמויות אנושיות ובין אם אלה חפצים דוממים. נדמה כי בכל אחד מתצלומיה חבוי סיפור שלם הרומז על קיומו אבל אינו רוצה להיחשף במלואו. האם מדובר בקטעי זיכרונות או בתופעות מעולם הדמיון והפנטזיה? ההיסטוריה הפרטית של אנה ים מוסיפה לעבודותיה ניחוח של מקומות אחרים. באופן מעודן ומרומז היא מצליחה לחבר בין עולמות שונים באופן השולל כל אפשרות לזיהוי גיאוגרפי. הדימויים בעבודותיה צפים במרחב שיכול להיות כל מקום, כולל מרחבים בדויים.

ללא כותרת, 2006
ללא כותרת, 2006

דיוקן זה מערער אצל הצופה מוסכמות באשר לזהות מינית. האם הדמות שבתצלום היא אישה בעלת מראה גברי או גבר בעל מראה נשי? הצגת הדמות על רקע ניטרלי, בלי סימני זהות כלשהם, אינה מספקת לצופה רמזים לפתרון השאלה. וכך נותרת ההתלבטות בחזית התצלום ומעלה סימני שאלה באשר לעצם קיומה. מדוע כל כך חשוב לנו להכריע בשאלת הזהות המינית? דיוקנו של אולג מרחיב את

גבולות השיח על אודות נשיות ופותח אותו לכיוונים בלתי צפויים השואלים שאלות ביחס להגדרת זהות מינית.

 

רונה יפמן
ילידת 1972, מתגוררת ועובדת בתל אביב

רונה יפמן מצלמת סצנות רבות בהשפעת זיכרונות אישיים השזורים בזיכרונות קולקטיביים מתקופות בעברה של ישראל, בימי ילדותה של יפמן. סדרות התצלומים השונות כמו ממשיכות את פעולת הדפדוף החוזר שלה באלבומי המשפחה, לא מתוך ניסיון לשחזר זיכרון קונקרטי אלא כדי ליצור דבר מה חדש מתוך מפגש ושילוב בין ההווה האישי לזיכרון. הסיטואציות שהיא בוחרת עוסקות במצבי נפש, בתיעוד אינטראקציות חברתיות, ביחסים בין דמות לסביבתה ובמפגש בין הדמויות הנצפות-צופות לבין הצופה האקראי המתבונן בגוף (הנשי או הגברי). את הגוף מגדירה יפמן כפגיע מאוד מצד אחד ובעל כוח פיתוי מצד אחר. בעבודותיה היא מנסה לבדוק את מהות היופי ולברר מה עומד מאחורי מושג שגור זה, במרחבים שמעבר לאקסיומות ולקונבנציות מקובלות.

שלוש הגרציות, 2001
גל, 2002
מלדה, 2003

העבודות גל ושלוש הגרציות הן חלק מפרויקט רחב של יפמן, שבמהלכו צילמה דיוקנאות  נשיים בבגדי ים ישנים שהיא אוספת. תצלומים אלה של נשים בבגדי ים שיצאו מהאופנה מתכתבים עם תצלומי אופנה קלאסיים ועם תצלומי משפחה בעת חופשות ליד מקווי מים. עם השנים השתנו לא רק האנשים והאופנות אלא גם המקומות שבהם היא מצלמת (נחל  הירקון, חוף תל אביב). יפמן רואה בעולם האופנה מקור להשראה, אבל שלא כמו צלמי אופנה המבצעים את רצון הלקוחות, היא בוחרת את הדוגמנים, הלוקיישן והסטיילינג בהתאם לרצונה. בגד הים נבחר כפריט לבוש שגור בתצלומיה לא במקרה. יפמן מתארת אותו כבגד מיוחד המכיל סתירה, כיוון שהאדם מרגיש בו לבוש, אף כי למעשה הוא חשוף כמעט לחלוטין. הבחירה בבגד הים יש בה גם אלמנט אוטוביוגרפי – בילדותה היתה יפמן שחיינית.  החזרה אל המיקום והתלבושת יש בה מן הסתם רצון לבדיקה מפוכחת של מחוזות עבר מעורפלים.
הדימוי של גל עם חץ צולם בחוף מאנטה ריי הידוע כמסוכן לרחצה. הוא יכול להיקרא כדימוי המתכתב עם ציורו הרומנטי של קאספר דייוויד פרידריך נזיר על חוף הים (1809), אבל גם עם דימויים של "פופ" ו"קיטש". בגד הים האדום מאזכר לב פצוע, והחץ הנעוץ בגוף מאזכר את סנט סבסטיאן הנוצרי. התצלום הוצג במוזיאון לאמנות של וינה, בתערוכה שעסקה בקריאה מחודשת של מיתוס הקדוש המעונה. על פי המיתולוגיה הנוצרית, סבסטיאן הקדוש נורה בחיצים משום שהטיף לנצרות בעת שרותו כקצין בצבא האימפריה הרומית. בניגוד אליו, הקדושה המעונה של יפמן אינה דמות הרואית אלא נערה הסובלת מייסורי אהבתה. היא אינה מטיפה לאידיאולוגיות גדולות ואינה מנסה לשנות סדרי עולם, ובכל זאת ייסוריה ניכרים.
שלוש הגרציות הוא תצלום של שלוש מחברותיה של יפמן, דנה, מיה ויעל, המדגמנות קולקציה של בגדי ים ישנים מתוך האוסף של האמנית. העבודה נקראת על שם שלוש אחיות, שעל פי המיתולוגיה היוונית היו בנות לווייתה הקבועות של אפרודיטה (ונוס הרומית), אלת הנעורים והאהבה, ונודעו כאלות השמחה, היופי והקסם. לעומת הדימוי הרומנטי של שלוש הגרציות, שצוטטו רבות בתולדות האמנות (בין היתר על ידי רובנס ובוטיצ’לי), נדמה כי הגרציות של יפמן מקרינות כבדות ושעמום. בתצלום נוצר דיסוננס מוזר בין פאר התסרוקות ועיצוב בגדי הים מן העבר, לבין הריאליזם והעכשוויות  של הצילום המעמיסים על כתפי הדמויות הצעירות את עולו של הדימוי ההיסטורי.
מאלדה הוא תצלום של עובדת זרה מקניה, שעבדה בתל אביב בעבודות מזדמנות שונות ומשונות. בין היתר הופיעה תמונתה בעיתון כשהיא רוקדת במופע סטרפטיז במועדון תל אביבי. רונה יפמן פגשה בה בשעת בוקר מוקדמת באחד מחופי הים של תל אביב ואירחה אותה בביתה לזמן מה תמורת הסכמתה להצטלם. בסדרת תצלומים זו לובשת מאלדה בכל פעם מראה שונה. יום אחד היא נעלמה ומאז לא נודעו עקבותיה. ככל הנראה גורשה חזרה לקניה על ידי שלטונות ההגירה. על התצלום הזה, הראשון בסדרת תצלומיה של מאלדה, אומרת יפמן: "כאן היא מופיעה הכי כמו שהיא, כמו שנראתה כשפגשתי אותה באותו בוקר על חוף הים".


דניאל חכים
יליד 1963, מתגורר ועובד בתל אביב

דניאל חכים מגדיר את עצמו כצלם דיוקנאות ואופנה. בתחילת דרכו צילם עבור עיתון העיר, לאחר מכן פתח סטודיו לצילום, המשיך לעבוד עם עיתונים שונים והחל לצלם עטיפות לתקליטים ופרסומות למשרדי פרסום, מגזיני אופנה ורכב. לדברי חכים, הגבול בין צילומי אופנה לצילומי דיוקן היטשטש מאוד בשנים האחרונות, כמו הגבול בין קולנוע לבין וידאו-ארט, קליפים ופרסומת, או בין ספרות יפה לקומיקס. "מעניין אותי טשטוש הגבולות הזה, חוסר היכולת לשרטט את הקו העובר בין צילומי פרסום ואופנה לבין אמנות. ערבוב התחומים והקודים של כל אחד מהעולמות המנוגדים לכאורה הופך את הכול למעניין יותר".


אלונה הרפז     דופי הרפז
ילידת 1971, מתגוררת ועובדת בברלין ילידת 1976, מתגוררת ועובדת בתל אביב
        
דופי ואלונה הרפז הן אחיות. דופי חיה בתל אביב ואלונה חיה בברלין עם בן זוגה הגרמני ובנם יונתן. פעמיים בשנה הן נפגשות - פעם אלונה באה לישראל ופעם דופי נוסעת לגרמניה. בזמן המפגשים הן עובדות יחד על פרויקטים צילומיים משותפים. 
אלונה, המוכרת יותר כציירת, התחילה את דרכה האמנותית דווקא בצילום. המודליסטית העיקרית שלה היתה אחותה הצעירה דופי, שבעקבותיה למדה גם היא צילום. אלונה מעידה על עצמה שעד היום הצילום קודם לציוריה, והיא משתמשת בתצלומיה כברישומי הכנה.


אלונה ודופי, 2003
אלונה ויונתן, 2003

אלונה: "באחד הטיולים המשותפים שלנו בגרמניה מצאנו פארק בסגנון יפני. בביקור הבא שלה בגרמניה דופי הביאה תלבושות יפניות והצטלמנו איתן בפארק. הפרויקטים הצילומיים המשותפים שלנו נעשים בעיקר מתוך רצון להמשיך את משחקי הילדות שלנו, אז היינו מצלמות זו את זו תוך כדי משחק וכך לומדות על העולם. אנחנו רואות בכך המשך גדילה והתבגרות משותפים, למרות המרחק הפיזי בינינו. היחסים שלנו הם יחסים של אחריות הדדית ואהבה ללא תנאי. כשיונתן נולד בגרמניה, דופי המשיכה לתעד את חיינו במצלמתה ויונתן הצטרף למעגל האהבה שלנו. ביחד אנחנו חוות את התחושות שעימן מתמודד אדם ישראלי על אדמת גרמניה. הצילום המשותף עוזר לנו לעבד חוויות משותפות, לשמור על קשר קרוב ולהעביר את הזמן בין מפגש למפגש".
על התצלום שלה עם יונתן בשדה השיבולים בגרמניה מספרת אלונה כי יופי הטבע הגרמני משפיע רבות על עבודתה. התצלום צולם בספטמבר, חודש המכונה בגרמניה "העונה המוזהבת". הצבעוניות בתקופה זו מזכירה לה את מדבר יהודה. "הצילום שלי עם יונתן בתוך המרחבים האלה, רגע לפני שהחל גשם זלעפות, משקף את תחושותיי ביחס לשרשרת ההזנה: אמא אדמה מזינה אותי ומאפשרת לי להזין את התינוק שלי באמצעות גופי. אבל באדמה הזו טבועים גם זיכרונות של טבע אחר. אני מרגישה שכל מגוון רגשותיי בא לידי ביטוי בתצלום הזה, שצילמה דופי. מדובר בחיים חדשים, ברצון למחילה, בלימוד מתוך התבוננות בטבע, באהבה".


תמר קרוון
ילידת 1968, מתגוררת ועובדת בתל אביב

תמר קרוון מתייחסת ברבות מעבודותיה לתהליך בנייתה של הזהות הנשית, לחברוּת נשים ולפער שבינה לבין תפיסות גבריות של נשיות. עבודותיה מעוררות תחושה חזקה של שותפות גורל ומעורבות רגשית בין המצולמות לבין האמנית. לפעמים נדמה כי הנשים בעבודותיה מתפקדות למעשה כהרחבה של עצמה – לעיתים קרובות הן לובשות את בגדיה ותמיד הן מבוימות בקפידה. העדר המתווכים בתצלומיה (רקע, חפצים וכד’) מעצים את תחושת הישירות והנוכחות שמקרינות הדמויות המצולמות. הנשים של קרוון מקרינות תאווה גדולה לחיים, רצון להיחשף ונכונות לגלות חולשה שמיתרגמת דווקא ככוח חיים אנרגטי. הדמויות המצולמות משדרות טמפרמנט אורבני המתאפיין בקצב פנימי מהודק, בחדות הפריים, בהעדר אלמנטים דקורטיביים מרככים. קרוון מצלמת את מעגל חברותיה תוך שימוש בכישורי הבימוי והצילום שרכשה בעולם האופנה. האופי הנועז והחצוף של עבודותיה, שבאמצעותו מתאפשר דיבור על כוח נשי המתקיים דרך פגיעותו, מנסח שיח נשי לא שגור.


ללא כותרת,2006
ללא כותרת, 2006

בעבודות אלה עוסקת קרוון בטיבה של החברות הנשית היוצרת לטענתה סביבה נקייה, נינוחה ואוהדת. במקום זה, לדבריה, באה לידי ביטוי הנשיות האבסולוטית – בהבנה הנשית העמוקה, בדיבור הגלוי על דברים חשובים וטפלים כאחד, בפעילות המשותפת המתקיימת ללא הקונטקסט המיני. בשני הדימויים הבנות נראות כמעט כגוף אחד, ועם זאת הקשר ביניהן אינו סימביוטי וכל אחת עסוקה בענייניה שלה. שני הדימויים מדגישים תחושת שיתוף המתקיימת ללא מאבקי כוח ושליטה. הצבע האדום של השמלות מעורר אסוציאציות קלישאיות על אודות נשיות - יצריות, אימפולסיביות, פתיינות, רגשנות יתר. אבל דווקא קלישאה זו של הפרספקטיבה הגברית הסטריאוטיפית משמשת לקרוון נקודת מוצא לדיון אחר על נשיות.
צמתן של התאומות מתפקדת בתצלום כאנלוגיה לחבל הטבור, והיא מחברת את שתי הנשים בקשר בל ייפרד. האלמנט המחבר מופיע במרכז הפריים וממקד אליו את מבטו של הצופה. למול האידיאל הגברי של עצמאות ונפרדות כמאפיינים מוסכמים של בגרות ובשלות, קרוון מעלה אפשרות חדשה של קשר בין-אישי מזין ותומך, שאינו מבטל את התווים הייחודיים של כל אחת מהמשתתפות בו.


עליזה אורבך
ילידת 1940, מתגוררת ועובדת בירושלים

עליזה אורבך החלה את דרכה המקצועית בשנת 1972. בתחילה צילמה תצלומי סטילס לסרטים ושנים רבות צילמה למוסף עיתון הארץ. מאוחר יותר החלה לצלם תצלומים אמנותיים שקובצו בספרים, המאגדים בין השאר תצלומים של אנשי ההתיישבות העובדת בעת עבודתם, של עולים מאתיופיה ורוסיה, תצלומי נשים במקומות עבודה שונים,  תצלומים בנושא אימהות שצולמו ביותר מ-40 ארצות בעולם ועוד. כמו כן הופיעו תצלומיה בשני ספרי שירה: ספר שירים של יהודה עמיחי ואנתולוגיה בעריכת חיים באר.
לדברי אורבך, מאז ומעולם עניין אותה הדיוקן. כל תצלומיה (כולל תצלומי נוף שצילמה במהלך השנים) הם מבחינתה דיוקנאות. היא רוחשת אהבה גדולה לצילומי שחור- לבן, ורק לאחרונה החלה לצלם גם בפילם צבעוני. לדבריה, תמיד הרגישה כי בשחור- לבן נמצאת המהות של הדברים והצבע יכול להסיח את הדעת מהעניין עצמו.


גולדה מאיר, 1974