זילה לויטנגר, ילידת 1968, היא אמנית שוויצרית החיה ופועלת בציריך. רישום, פיסול ווידאו מתחברים בעבודותיה לכדי יצירה שלמה והרמונית המותחת את גבולותיו של כל אחד מסוגי מדיה אלו ובוחנת את אזורי המפגש שלהם, את תפקודיהם האחד ביחס לשני ואת יחסי הגומלין שבין דו-מימד לתלת-מימד. עבודותיה מתקיימות במרחבי הביניים החמקמקים שבין ריאליה לפנטזיה, בין פיקציה למציאות, בין משחקיות למלנכוליה, בין חלום לזיכרון. הן מתאפיינות באיכות של חלום ובאווירה אגדתית של בדידות שקטה. דימוייה הפשוטים נראים כלקוחים מעולם הילדות. על כך היא מספרת כי משפחתה עקרה ממקום למקום בילדותה פעמים רבות, לכן נאלצה להחליף בתי ספר וחברים לעיתים קרובות. היא פיתחה לעצמה עולם פרטי משלה המלווה אותה עד היום, אולי קבוע וממשי יותר מזה המציאותי. בזמן עבודתה, מעידה לוטנגר, היא אכן נמצאת בין עולם המציאות והדמיון. אולם לדבריה היא איננה מתעניינת באגדות ובמיתוסים שהנם בעלי אופי חינוכי דידקטי. את עבודתה היא מגדירה כניטראלית, כזו שאינה צריכה להסביר את עצמה.
ניפגש בספרייה ב 21:00 | צילה לויטנגר (פרויקט מיוחד לחלל)
המרכז לאמנות עכשווית (CCA), תל-אביב | ספטמבר 2007בפרויקט הנוכחי שלה, שבחלקו נעשה במיוחד לחלל – המרכז לאמנות עכשווית בתל-אביב, מובילה לוטנגר את הצופים אל תוך דירת ארבעה חדרים : מטבח, ספרייה, מסדרון וחדר אמבטיה (החדר היחיד אשר חסום בפני הצופים, לתוכו הם מוזמנים רק להציץ). דירה זו איננה מהווה מודל ממשי של בית אלא סקיצה פרומה של חלל המותירה מקום רב לדמיון.
התחלתי לעבוד על פרויקט הדירה בחורף 2004 בברצלונה, שם הצגתי את המסדרון (חדר המדרגות- נ.ג.ע) לצדם של חדרים נוספים; המשכתי עם המטבח בשנת 2005 אותו הצגתי בשווייץ. בשנת 2006 יצרתי את חדר האמבטיה אותו הצגתי לראשונה כחלק מפרויקט כולל של הדירה שהוצג לראשונה בגרמניה; עתה הגיע זמנו של אחד החדרים החשובים ביותר בדירה מבחינתי – הספרייה; אני שמחה מאד להציג חדר זה לראשונה בתל-אביב"… זילה לוטנגר, 2007
הבית המצטייר בעבודתה של לוטנגר רחוק מהתפישה של ’ביתי הוא מבצרי’. חלקיו הוירטואליים, הבלתי חומריים, ממחישים את האשליתיות הנדרשת לביסוס תחושת הביטחון הקשורה לביתי. לא רק זאת אלא שזהו בית אשר ניתן לראות דרך קירותיו את הנעשה בתוכו ואינו מצליח לספק ולו מידה של פרטיות. יתכן שחדירותו של הבית ואי יכולתו לספק הגנה, מסבירים במידת מה את התכנסותה פנימה של האישה הנעה בתוכו, כמו מבקשת לספק באמצעות גבולות גופה ועצמיותה משהו מהפונקציות אותן כושל הבית מלספק. יחד עם זאת, עולה ממנו תחושת נינוחות, מוכרות וקסם, כמו במשחק ילדים המאפשר המצאתו של בית פיקטיבי מכוח הדמיון והפנטזיה ואשר ממשותו אינה פחותה אולי מזו של בית המבוגרים. ביתה של לוטנגר עשוי מקווי מתאר בלבד, באמצעים פשוטים למראה ומואר בעזרתם של ’רישומי’ וידאו המוקרנים על הקירות. כמו בחוויה הקולנועית, תחושת הקסם העולה ממנו יכולה להתפוגג ברגע, אם יכבה המקרן. אולם כל עוד הוא דלוק, אנו הצופים מוזמנים לקחת חלק בעולם שובה הלב שלפנינו. המדיום הרישומי הקלאסי מקבל בעבודותיה של לוטנגר איכויות חדשות של תנועה. באמצעות מה שהיא מכנה "רישומי וידאו" היא בוחנת את גבולות הקיום של דמות מוקרנת הנעה בתוך מרחב תחום ומוגדר ואת איכויותיו של אור המקבל אפיונים של חומר. לנו לא נותר אלא להשתאות למראה הרישום החי, כמו פיגמליון המשתומם למראה פסלו יציר כפיו שמישות חומרית קרה הפך לאישה בשר ודם רק מכוח תשוקתו.
לוטנגר יוצרת בעבודתה מופע תיאטרלי בעל אופי מתוחכם ומעודן. אופיין המינורי של הפעולות הביתיות המתוארות ברישומים המוקרנים מחדד את תחושת היופי המתקיים בפשטות, בחוסר השלמות, בבנאליה. מעניין למצוא הסתכלות דומה על נושא זה באסתטיקה היפנית שם התפתח מושג ה wabi-Sabi, מושג המתייחס ליופיים של הדברים הלא מושלמים, הארעיים והחסרים, הפשוטים והצנועים- הדברים המצויים בתהליך של התנוונות לעבר האין או בתהליך התפתחות ממנו; ה wabi-Sabi מדבר על היופי הנמצא באינטימי, בלא יומרני, בארצי, במעורפל ובפשוט… את עבודותיה מאפיינת לוטנגר כעוסקות בניסיונות להצליח, בכישלונות ובחלומות. "הזמנים בהם אני משתדלת במיוחד להצליח, אלה הזמנים בהם אני נכשלת" היא מעידה. "הכישלון הנו מרכיב חשוב בעבודתי, הרישומים שלי משדרים חולשה וחיפוש תמידי. אני משתדלת להיות כנה ככל שאוכל בזמן העבודה, אולי משום כך עבודותי משדרות תמימות ילדית". קביעת ערכה של פעילות על פי איכויות שונות בתהליך עשייתה ובתחושות המשתתפים בה ולא דווקא על פי מדידה כמותית של תוצאות ותכליות נתפשת בדרך כלל במערב כחשיבה נשית; גם בנקודה זו מעניין לחשוב על מושג שמקורו במזרח הרחוק, ה- wu wei הטאואיסטי, המבטא רעיון אשר עשוי להישמע פרדוכסלי לאוזניים מערביות, לפיו החשיבה על תוצאה דווקא מעכבת את השגתה. רעיון ה wu wei מצדד באי ההתכוונות ובאי מאמץ כאופני הוויה.
נוכחותו של אלמנט ההפתעה, שהוא אולי תוצר לוואי של אי ההתכוונות בעבודתה של לוטנגר, חשוב מבחינתה שיהיה בשעת היצירה באותה מידה בה היא מייחסת חשיבות לאופן בו הוא פועל על הצופים. "אני לא אוהבת לחזור על עצמי או לשפר את מה שאני עושה. חשוב לי מאד לעסוק כל הזמן בדברים חדשים. המדיום האמנותי צריך להיות רק אמצעי." שילוב המדיומים- רישום, פיסול והקרנות וידאו ועוד יותר מכך- הקרנת הוידאו של הרישומים עצמם, אכן יוצרים חיבורים מפתיעים. על החיבור בין וידאו לרישום מעידה לוטנגר כי האיזון בין שני המדיומים השונים לכאורה כל כך זה מזה חייב להיות עדין וכי יש צורך להגיע לאטמוספירה הנכונה בקפידה.
מאמצע שנות התשעים משלבת לוטנגר בעבודותיה דימויים נשיים (לרב ייצוגי דמותה שלה) בהם ניתן למצוא דיבור על הנוכחות הנשית בתוך המרחב הדומסטי וכן על ההבניה התרבותית של ה"אני" במאה העשרים ואחת. דיוקנה העצמי שהנו בעל נוכחות מרכזית ברבות מעבודותיה, מיוצג במדיומים השונים ביצירתה ומאופיין באופנים שונים ומגוונים. לוטנגר מעידה על כך שהיא מוצאת עצמה בחיפוש מתמיד אחר מראות של תנועה יומיומית בנאלית וכן אחר מצבים של העדר ונוכחות, אותם היא יכולה לתרגם למונחים של גראפיקה ועיצוב חלל. עבודות אלה קוראות תגר, או שאולי בהתייחס לאופיין המינורי והחמקמק מדויק יותר לומר ממיסות את או מתעלמות מהקונוטציות הרווחות למושגים ’אישה’ ו’בית’. האשה אצל לוטנגר מקבלת על עצמה אמנם את הבית ואת עבודות הבית כזירת פעילותה, אך היא רחוקה מאד מייצוג של דמות אימהית, מכילה ומזינה, עמוד התווך של מערך משפחתי רחב; הייצוג השגור בא לידי ביטוי במסורת היהודית בפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים, מ"א 14) המגדיר את הבית ואת הטיפול במשפחה כמרחב וכתחום הפעילות הלגיטימי היחיד עבור האישה; אצל לוטנגר נראית האשה כמי שפועלת בעצמה ועבור עצמה, סגורה בעולמה ומספיקה לעצמה. יש בה איכויות סכיזואידיות של מי שאינה זקוקה לאחר או שמא התייאשה מהאפשרות למפגש אנושי אמפתי. כך, על אף האינטימיות הנוצרת בחלל, דמותה של האמנית המופיעה בעבודותיה איננה מתקשרת עם הצופה. בדומה למארחת העסוקה בענייניה, היא מאפשרת לאורחיה לשוטט בחופשיות בין חדרי ביתה ומזמינה אותם "להרגיש בבית" מבלי שתאלץ עצמה לטרוח סביבם. נוכל למצוא אותה מחפשת שיר להשמיע לעצמה ליד שולחן האוכל במטבח הבית, נחה/קוראת ספר או ממתינה לאורח בחדר הספרייה, כוססת ציפורניה שקועה במחשבות במסדרון מתחת למדרגות או מתקלחת. היא מזמינה אותנו הצופים להציץ לפרטי היומיום הפשוטים והאותנטיים ביותר של חייה מבלי שנדע עליה דבר ובתנאי שלא נפריע שלוותה.
למרות החזרתיות שבהופעתה העצמית של לוטנגר בעבודותיה, בשל האופי הקווי המינימליסטי בו היא משתמשת, דמותה נראית אוניברסאלית, כמעט אנונימית למראה. " הסיבה היחידה בשלה אני מציגה את דמותי שלי בעבודותי היא הסיבה שאינני רוצה להקרין (מונח הפועל במקרה זה יפה תרתי משמע- נ.ג.ע) את דמותי שלי על מישהו אחר … באופן כללי אני יכולה לומר כי אני עובדת עם דמותי שלי במטרה לשחזר את חוויית ה להיות לבד. הדבר הקשה ביותר הוא לא לשחק תפקיד. אני משתדלת להשתמש בגופי כבמדיום אמנותי באופן ניטראלי או נורמאלי, רגיל למראה. מישהו פעם אמר כי סוד החיים הוא באמנות, כך גם אני מרגישה"…
