אוצרת: נטע גל-עצמון
אוצרת משנה: הגר בריל
אמניות/ים משתתפות/ים: נלי אגסי, עמית ברלוביץ, אורי גרשט, גל ויינשטיין, מיכל חלבין, ליהי חן, יאן טיכי, לי ינור, עפרי כנעני, אייל סגל, עינת עריף גלנטי
קרנטינה | תערוכת וידאו וסאונד
תערוכת וידאו וסאונד במתחם הנסן ("בית המצורעים"), ירושלים | אוקטובר-דצמבר 2013התערוכה קרנטינה מוצגת בין כותלי מבנה ירושלמי ייחודי השוכן בלב חורשת עצים בעיר. עד שנת 2000 שימש המבנה בית מחסה לחולי מחלת הנסן (צרעת;Leprosy בלטינית), מקלט וכלא לקבוצת אנשים מכל הדתות שמצאו עצמם מבודדים מסביבתם הטבעית. מלבד הקשר עם הצוות הרפואי, המגע של חולי בית הנסן עם העולם שמחוץ לחומה הגבוהה שהקיפה אותו היה מצומצם ביותר. בחצר גדולה בקדמת המבנה טיפחו החולים משק קטן ובורות מים, שסיפקו את עיקר צורכיהם. גן־עדן וגיהינום בכפיפה אחת.
תערוכה זו, הפותחת את המתחם בזהותו החדשה כמרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה, מקיימת דיאלוג עם עברו ההיסטורי הייחודי של המקום ומהווה עבורי מחווה אישית לשכנים המסתוריים והעלומים שליוו את שנות ילדותי ונעוריי בשכונה הסמוכה למתחם בית הנסן. על השקט הזה שתמיד שרר במתחם השתדלתי לשמור ברוב חלקי התערוכה. עבודות אחרות המוצגות בה משקפות את תחושת הקושי ואולי המחנק שבוודאי הייתה גם היא מנת חלקם של החולים, דיירי בית הנסן.
מקור המושג "קרנטינה" (הסגר) הוא במילה האיטלקית קוורנטה (quaranta) שפירושה – "ארבעים", על שום ארבעים ימי הבידוד שנכפו בימי הביניים על מלחי ספינות שהגיעו ממקומות נגועי דֶּבֶר, כאמצעי למנוע את התפשטות המגפה הקטלנית שכונתה "המגפה השחורה".
ההיסטוריה של המגפות קשורה לכל אורכה בהדרה ובבידוד. מישל פוקו דן בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" בסימון ובהכתמה של פרט המוגדר כסורר על ידי הקהילה. הוא פורס בספר את משנתו הסוציולוגית־פילוסופית ומראה כיצד מגדירה החברה את גבולותיה ה'נורמליים' על ידי הדרה והוקעה של 'שעירים לעזאזל'. בימי הביניים, הוא טוען, סומנו המצורעים לתפקיד זה, ובעידן התבונה היו אלה המשוגעים. "בתום ימי הביניים נעלמה הצרעת מן העולם המערבי. בשולי היישוב, בשערי הערים, השתרעו שממות שהחולי שוב לא קינן בהן אלא שהניחן עקרות ובלתי כשרות למושב אדם למשך תקופה ארוכה. מאות בשנים עתידים מרחבים אלה לעמוד בעזובתם […] עתידים הם להמתין ולקרוא בלחשי-כשף מוזרים להתגלמות חדשה של החולי, להעוויה אחרת של פחד, ולפולחנים מחודשים של טיהור וגירוש"
נקודת המוצא של קרנטינה היא מצבם הקיצוני של אנשים המבודדים באופן פיזי מסביבתם. יחד עם זאת היא נוגעת ברבדים העמוקים והעדינים של חוויית הבדידות והנתק כחוויה קיומית. מקבץ העבודות בתערוכה עוסק בתחושה של סגירוּת (מנטאלית או פיזית), ברגש עדין ושקט של התכנסות פנימה, בהקשבה לקול הנשימות בתוך הרעש. הצגתן של עבודות אלה דווקא במקום שבו תחושת הניתוק הרגשי נבעה מנתק ממשי, פיזי, מטשטשת אולי את ההבדלים בין בדידות הנכפית מחוץ לבין בדידותו של האדם בעולם כמצב נתון.
את תחושת הניכור והבדידות הקיומית, את החוויה שבה המוכר, הביתי, הוא בה בעת גם זר ומאיים, את הזרות השורה בתוך האינטימי תיאר פרויד ב־1919 במסתו "האלבֵּיתי" (Das Unheimliche). באותו עניין כותב אלבר קאמי בספרו "המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד": "והנה הניכור. אתה רואה כי העולם 'דחוס', אתה רואה עד כמה האבן זרה, בלתי נכנעת לנו, ובאיזו אינטנסיביות יכולים לאיין אותנו הטבע או הנוף. במעמקי כל יופי טמון משהו לא־אנושי, והגבעות הללו, רוך השמיים, מתאר העצים, מאבדים ברגע זה ממש את המשמעות הכוזבת שהלבשנו עליהם, ומעתה הם רחוקים יותר מגן־עדן אבוד. העוינות הראשונית של העולם חוזרת אלינו מבעד לאלפי שנים […] העולם חומק מידינו מפני שהוא שב להיות הוא עצמו […] כפי שישנם ימים שבהם אנו רואים מאחורי פנים מוכרות של אישה שאהבנו חודשים או שנים דמות זרה, כן אולי נבקש לנו את הדבר שהפך אותנו פתאום לבודדים כל כך. אך הזמן לא הגיע עדיין. נאמר רק דבר אחד: דחיסות זו של העולם וניכור זה שלו הם האבסורד".
נטע גל-עצמון
