התערוכה שיח צבר מקבצת עבודות של שלושה אמנים בני הארץ הזאת, העוסקים במישרין ובעקיפין בתבנית נוף מולדתם. שלושתם מתמקדים בציור דיוקנאות ונוף מקומי, ומטפלים באמצעותם בשאלות של זהות אישית וקולקטיבית. המקום והזמן נוכחים נוכחות מובהקת בעבודותיהם. קילומטר וחצי מפרידים בקו אווירי בין אום אל-פחם, שם חיים כרים אבו שקרה ופואד אגבאריה, ערבים ישראלים בעלי זיקה לזהותם הפלסטינית, לבין קיבוץ מגל, מקום מגוריו של עמית קבסה. מרחק קצר, ובכל זאת עולם ומלואו. הגורלות של שלושתם קשורים אלה באלה, השפה (גם הציורית) דומה, התכנים משיקים זה לזה. אצל שלושתם, הדיוקן העצמי מצויר פעמים רבות כשלצידו שיח צבר. לעיתים, הצבר מופיע כאובייקט עצמאי – מעין דיוקן צבר. זיקתם העמוקה אל הצבר, שיש לו נוכחות קונקרטית וסימבולית בנוף ילדותם ובגרותם, הופכת אותו לגורם מחבר – אבל גם מפריד – ביניהם.
צמח הצבר מקושר בעבותות לאתוסים של שני העמים, הישראלי והפלסטיני. מצד אחד, היהודי "החדש" – הישראלי – תוצרו של המעשה הציוני, מוגדר על ידי המעטפת הקשה והקוצנית של הפרי המנוגדת למתיקותו הצבעונית. ה"צבר" הישראלי מתואר כ"קוצני מבחוץ / מתוק מבפנים". ומצד אחר, שורשיו החזקים של הצבר בנוף הארץ-ישראלי מסמלים לבני העם הפלסטיני את ההיאחזות בקרקע, את "הצוּמוּד". צמיחתו השבה וחוזרת באדמת הארץ, גם בתנאים קשים, כמו מסמנת ומזכירה מקומות יישוב פלסטיניים שנמחקו מעל פני האדמה. המילה בערבית מדוברת המציינת את הצבר, "סאבר", פירושה גם "סבלנות או התמדה".
המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש כתב בהקשר זה על יהודה עמיחי: "הוא כותב על אותו המקום. הוא רוצה להשתמש בנוף ובהיסטוריה לתועלתו האישית, בהשתמשו בזהותי ההרוסה. אז יש בינינו תחרות: מי בעל השפה באדמה הזו? מי אוהב אותה יותר? מי כותב עליה טוב יותר?"[1] בתערוכה זו אנסה להציע אפשרות לחשיבה על מורכבות החיים של בני לאומים שונים במרחב פיזי משותף באמצעות שלושה אמנים החוקרים את עצמם בהקשרו של צמח מקומי אחד (שהוא אובייקט משונה ומסקרן בפני עצמו). הם עושים זאת מתוך פריזמה משותפת – על ידי התבוננות מהפנים החוצה ומהחוץ פנימה, בזליגה דו-כיוונית מהדיוקן אל הנוף ומהנוף אל הדיוקן, כשהם הופכים שוב ושוב בקוצני ובמתוק, בנצמד ובניתק. מבטם החוקר איננו מתווך באמצעות מילים או מושגים, אלא מועבר בתנועת מכחול, לעיתים שקטה ומדויקת ולעיתים סוערת וגולמית. המכחול, כהרחבה של יד האמן, נע בתנועה קלילה על פני הבד, כמו מחשבות על פני האדמה.
כרים אבו שקרה (נ' 1982, חי ועובד באום אל-פחם)
החי והצומח, המופיעים לא מעט בציוריו של כרים אבו שקרה, חושפים את עינו החדה, הרגישה לסביבתו הטבעית הקרובה. בתערוכה זו הציורים מוצגים במקבץ דחוס, בשתי שורות צפופות המאגדות את הדימויים הבודדים לכדי "עדר". במרכז המשטח הציורי ממוקם לרוב דימוי אחד, פיגורטיבי, ה"מונח" על גבי רקע מופשט בעל נראות קטיפתית רכה. רקע זה מבליט את הדימוי אך גם טוען אותו בממד של נוכחות פואטית, החורגת מעבר להקשרים של נוף או מקום ספציפיים.
לצד צמחי התבלין, הציפורים ופרחי הרקפת, בולט מוטיב חוזר אחד בעבודותיו של אבו שקרה: צמח הצבר – הדימוי המרכזי בתרבות הפלסטינית מראשיתה. אצל אבו שקרה הצבר הוא נקודת מוצא לדיון בשאלות קיומיות – אישיות ואינטימיות, כמו גם בסוגיות לאומיות כבדות משקל. דיאלוג אמנותי ער במיוחד מתקיים בינו לבין דודו המנוח, עאסם אבו שקרה (1990-1961), שברבים מציוריו מופיע צבר עקור, שתול בעציץ. בתחילת דרכו, מעיד אבו שקרה, אכן צייר את הצבר בעיקר כמחווה לעאסם דודו, והוא עודנו מוצא בעבודותיו של דודו מקור השראה וגאווה.
עם השנים הסיט לדבריו את הדימוי הטעון למחוזות אחרים והפך אותו גם ל"שלו". באמצעות העיסוק בשיח הצבר הוא דן בשאלות של הישרדות, המשכיות והגדרה עצמית בתוך סביבה קשה ומאתגרת. אבו שקרה מצייר את הצבר לעיתים כאובייקט נפרד ולעיתים כחלק מהנוף; לפעמים בסגנון ריאליסטי ולפרקים מופשט. פעם הוא גדל באדמת החצר, ופעם בתוך עציץ בפנים הבית. הצבר הוא קטן וצנוע או גדול, הרואי ופראי. נדמה כי עם השנים הפך הצבר ביצירתו למעין מצע, שנפרסת ממנו קשת אינסופית של מצבי רוח, מחשבות ותחושות. עבורו, זהו דימוי שהתעצב עם השנים כבית, ובאמצעותו הוא מתחבר לא רק לשורשיו המשפחתיים והלאומיים, אלא גם לנשמתו שלו, כאדם וכצייר.
עמית קבסה (נ' 1977, חי ועובד בקיבוץ מגל)
בסדרת הציורים של עמית קבסה, שצוירה ב-2010, שני אלמנטים חוזרים השזורים אלה באלה בווריאציות שונות: הדיוקן העצמי של האמן וסבך גדרות ושיחי צבר. הרקע נותר קבוע – סביבת מגוריו הקרובה של קבסה – קיבוץ מגל שבצפון השרון. ממרחק הזמן קבסה מגדיר ציורים אלה "דיוקנאות עצמיים המבשרים בלבול זהות".
ארבעת מעגלי הגדרות המקיפים את קיבוץ מגל (!) מרבים להופיע בציוריו של קבסה, והם מהווים עבורו סמלים של הגנה ושל חנק בעת ובעונה אחת. שיחי צבר משתרגים ברשתות הברזל במארג משונה ובלתי שגרתי, היוצר גריד עשוי מתכת מעשה ידי אדם וצמחייה פראית, גולמית ומתפרצת. הברזל והצבר יחדיו מסמנים מצד אחד גבול וטריטוריה, ריסון ושליטה, אך מנגד הם מרמזים על התפרצותו הבלתי נשלטת של הטבעי והיצרי, המתנגד בתוקף לכל סממן של כליאה או תירבות. לצד המגבלות המטפוריות שהיא מסמלת, הגדר כאלמנט ציורי רפטטיבי בציוריו של קבסה מלכדת את הקומפוזיציה הציורית ויוצרת מערך ממשטר ומארגן גם בתוך הציור פנימה. ברבים מציוריו היא אף מהווה חסם ממשי בפני מבטו המשוטט של הצופה.
קבסה מודע לשימוש הפוליטי שנעשה בצמח הצבר, בשיח הישראלי והפלסטיני כאחד, אבל מבקש להתרחק מהקשרים אלה. "עניין אותי להרחיק את הצבר מהמשמעות השגורה, הלאומית והפוליטית, ולהכניס אותו להקשר אחר, חדש, לא מגויס. עבורי זהו אובייקט מעניין ברמה הציורית והפיסולית. מעניין אותי האור הנופל בצורה אחרת על כל עלה שלו, כמו גם החומריות שלו, בלי להתעסק במטען התרבותי והפוליטי שמונח עליו. אני עסוק במבנה הטופוגרפי שלו, בסטרוקטורה המיוחדת שלו. בסוף עומד מולו אדם נבוך שנדקר מהקוצים שלו כמו נבעך. אני מצייר את עצמי לידו, לפניו ומולו עם כיפה גדולה על הראש, שיכולה להיות כיפה של מוסלמי, דרוזי או יהודי. זאת כיפה אנונימית".[2] בציוריו של קבסה יש אמנם ניסיון לטשטש את הסמליות ההיסטורית והפוליטית של הצבר ולהפוך אותו לתבנית נוף קונקרטית, אבל מתוך שהוא מוּתך בדמותו של האמן, הוא נטען במשמעות כבדת משקל – נעוץ בבשרו, בזהותו, בגורלו.
פואד אגבאריה (נ' 1981 בכפר מוסמוס, חי ועובד באום אל-פחם)
עבודותיו של פואד אגבאריה מתקיימות במרחב שבין האישי לבין החברתי-הפוליטי. בתערוכה מוצג מקבץ עבודות משלוש סדרות מרכזיות של האמן: שטיחים, דיוקנאות ושיחי צבר. השטיחים הם סמל לבית, למרחב הדומסטי הפרטי של הצייר, והם מייצגים את הזהות האינטימית והאותנטית ביותר שלו כאדם. ובה-בעת, השטיחים הם גם אובייקט המסמל את עולמו הרוחני והתרבותי באמצעות אזכור שטיחי התפילה של המאמין המוסלמי ומסורת אמנות האסלאם המבוססת על אורנמנטיקה דקורטיבית דחוסה. על גבי מצע הציור, המדמה טקסטיל רך אך טעון, "מוטבע" דימוי יחיד, פיגורטיבי, בנאלי לכאורה, הלקוח מחיי היומיום בארץ של אזרח ערבי ישראלי/פלסטיני. האובייקטים השונים, שחלקם טעונים מאוד מבחינה פוליטית (טנק, מטוס קרב, ערימה של צמיגים שחורים) בולטים בזרותם על הרקע הדגמי הרפטטיבי והדקורטיבי של הטקסטיל הצבעוני. החיבור הבלתי צפוי ביניהם מעורר שורה של ניגודים: בין פנים לחוץ, בין מדיטטיביות לפעולה, בין מסורת לקדמה, ובין הפרטי לקולקטיבי.
הצבר זכור לאמן היטב מילדותו בכפר מוסמוס, שם גדל. לדבריו, התכונה הבולטת שלו היא היותו בלתי נכחד – גם שיח צבר מת יכול להוליד צבר חי. "שיח הצבר הוא עבורי סמל של הישרדות. גם במקומות שננטשו ובכפרים שהוכחדו, עדיין נותר הצבר כסימן בנוף, מעיד על קיומם, ניצב כשומר הכפר. […] הוא מצויר כקיר או כחומה בצורה ודוקרנית, אך הוא גם עתיר פירות מזינים שטמון בהם זיכרון מתוק […] אני לוקח את הצבר למקום של התפרקות –סמל להתפרקות החברה הערבית. בעבודות מאוחרות יותר מתבטא תסכול עמוק הנובע מבעיית המעמד והזהות שלי במדינת ישראל. […] אני מבטא את ההיבטים של הסבל שאני חווה, ביניהם גם ההיבט הקולקטיבי, ובכלל זה גם ביקורת עצמית, כדי לקשור קשר הדוק בין העשייה האמנותית שלי ובין החברה שאני חי בה על שלל בעיותיה".[3] ועל ציורי הדיוקן מעיד אגבאריה: "השפה החזותית שבה אני מבטא ומביע את עצמי היא למעשה השפה של כתיבת זיכרונותיי. כך ניצב הדיוקן העצמי בהווה כעֵד לזמן שחלף".[4]
[1] דרוויש מצוטט אצל: ירון עובדיה, "פיסת האדמה הקרובה לשמים נפלה", עת-מול 250, ראו: https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsArticles/ovadya.pdf
[2] מתוך שיחה עם האוצרת לקראת התערוכה.
[3] מתוך קטלוג התערוכה: "פואד אגבאריה, מפות של זיכרון", הגלריה לאמנות אום אל-פחם, אוצרת: ורדה שטיינלאוף, 2018, עמ' 92-89.
[4] שם.