על החיים ועל המוות | תערוכה קבוצתית

על החיים ועל המוות

המונח 'טבע-דומם' (still life), סוגה באמנות של ציורים המתארים אובייקטים יומיומיים, דומסטיים (המשויכים לרוב לפנים הבית), מתורגם מצרפתית – 'Nature-Morte'. בצרפת ובהולנד של המאה ה-17 התפתח בהקשרהּ ז'אנר ציורי – ה-'ואניטס', הקושר משמעות פילוסופית דתית לחפצים הביתיים, מדגיש את ארעיות החיים, את היות הכול בר חלוף, הבל הבלים. השם ואניטי – אפסיות, שווא, יוהרה – נושא ערך מוּסרני. ציורים אלה התרו בפני המתבוננים בהם –  Memento Mori, זכרו את יום מותכם! – הם היוו תזכורת לגבי חוסר התועלת וחוסר התוחלת שבהישגים החומריים, ותחת זאת הדגישו את ארעיותו של היופי הגופני, את חלוף הזמן ואת המוות הבלתי נמנע המצפה לכל חי. הוצגו בהם בעיקר מוטיבים צמחיים (זרי פרחים בשיא תפרחתם וקערות גדושות פירות במלוא בשלותם) לצד גולגולות, נרות מתכלים, חיות שניצודו ושעוני חול, ובבסיסם עמדה השאלה האתית החשובה: בהינתן סופיות החיים, כיצד ראוי לחיות אותם?

בהקשר המוסרי נזכיר את הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שבאמצעות המושג שטבע "החזרה הנצחית", הזהיר מפני סכנת ההידרדרות לניהיליזם. "עלינו לחיות את חיינו" הוא אמר, "באופן שבו היינו מוכנים לשוב עליהם שוב ושוב, בחזרה אין-סופית".

"ואילו באחד הימים או הלילות היה מתגנב איזה דימון בעקבותיך עד לבדידותך המבודדת ביותר, וכה היה אומר לך: "חיים אלה, אשר אתה חי כעת ואשר חיית עד כה, תהיה נאלץ לחיותם שוב ושוב ופעמים אין־ ספור; ושום דבר לא יתחדש בהם, כי אם כל מה שהיה, כל כאב וכל עונג, כל מחשבה וכל אנחה, וכל דבר קטון לאין שיעור וגדול לאין־ מידה, בעל כורחך ישוב ויתרחש עמך והכל בדיוק באותו הקשר ובאותו סדר… אילו השתלט עליך רעיון זה, בעודך כמות שהנך, הלא היה משנה אותך או אולי שוחקך עד דוק; השאלה לגבי כל דבר: "האמנם רוצה אתה בכך שוב ושוב ופעמים אין-ספור?" שאלה זו הייתה אזי רובצת על כל מעשיך בכובד משקל שאין כבד ממנו? או שמא תהא חייב להיעשות דורש טוב לעצמך ולחיים, עד כדי כך, שלא תשאל לנפשך שום דבר זולתי אישור בר־ קיימא זה וחותמת נצחית זו"[1]

במופעי ה-'ואניטס' באמנות הישראלית, נראה כי מעבר למבט הרפלקסיבי התוך אומנותי, מתקיים גם רובד אקטואלי המתייחס למציאות חיים רוויית מלחמות ואלימות. אפשר היה לחשוב כי במציאות המקומית לא תיתכן אשליית האלמותיות וכי שאלת משמעות החיים תתחדד מאליה, אולם תחושת המועקה הקשורה בסכנות החיצוניות מובילה פעמים רבות דווקא להתארגנות נפשית המתאפיינת בשכבה שבירה של הכחשה וניתוק, המתבטאים באסקפיזם, הדוניזם, וצמצום. מנגנוני הדחקה אלה נבנים מתוך הניסיון להימנע ממגע עם אימת חוסר הביטחון הקיומי, אך הם אינם מצליחים להשתיק זרם תת קרקעי מבעבע, המתפרץ מעת לעת. כך, העבודות המוצגות בתערוכה מעלות אל פני השטח את זרמי העומק של התודעה, את הדואליות שבין ויטאליות, לפעמים כמעט היסטרית (בבחינת "אכול ושתה כי מחר נמות"), ובין תחושת פאניקה וחרדת מוות.

תערוכה זו, העוסקת במופעיו ובביטויו של ה'ואניטס' באמנות הישראלית בת זמננו, מציגה תמהיל עבודות המתובל בלא מעט הומור ובמנה גדושה של יצירתיות.

[1] פרידריך ניטשה, המדע העליז, 341