קולות האוטופיה | דזונג נינג (סין)

עיקרון מרכזי שנוכח בעבודתו של דזונג נינג הוא התפיסה הסינית העתיקה של "יין" ו"יאנג" ככוחות משלימים המצויים יחדיו, ללא הפרד, בכל הדברים ביקום. הוא מרבה להתייחס בעבודתו לצמדי מושגים כגון חוץ ופנים, מיקרו ומקרו, כאוס וסדר, או חיים ומוות, שבתרבות המערבית נחשבים מנוגדים אך בתרבות הסינית נתפסים כמשלימים זה את זה. על פי תפיסה זו, דבר אינו מוחלט, מושלם או טהור, והכול מצוי בתנועה מתמדת. ככתוב בספר הדאו, "יש ואַין נולדים זה מזה, קשה וקל משלימים זה את זה, ארוך וקצר מדגישים זה את זה, גבוה ונמוך נשענים זה על זה, קול ומשמעות תואמים זה את זה – אלה הם הקבוע".1 חשיבה זו מוצאת ביטויים רבים בעבודתו. בתוך פנים המוזיאון הוא מצייר נופי חוץ פראיים; על גבי ציורי ענק הוא מדביק את תצלומיהם בקנה מידה קטן, כהמחשה קונקרטית של התפיסה לפיה התרחשויות מקומיות בנאליות לכאורה מהדהדות באירועים הגרנדיוזיים ביקום ולהפך; והמים בבריכה הכלולה במיצב מסמלים חיים והתחדשות, בעוד שהצבעוניות הקודרת סביבם מייצרת תחושה קשה של קדרות וייאוש.

אזכורי התרבות שעליה גדל והדגשת ראיית העולם הסינית המסורתית משמשים את דזונג נינג למתיחת ביקורת נוקבת על החברה הסינית המודרנית ועל אופני התמודדותה עם נושאים דוגמת התרחקות מערכי המשפחה, הבדלי מעמדות, זילות חיי אדם, נהייה אחר חומרנות והתרחקות מהטבע. כפי שהעיד בשיחה עמי, באמצעות הדימויים הקשים בעבודתו הוא מבקש לעורר את הצופה החי בחברה חומרנית, שאינה מחפשת או מעריכה אמיתות. "אנשים רואים רק מה שנוח להם", הוא אומר. השימוש שלו בפָּלטה מונוכרומטית ובחומרי גלם בסיסיים, לא מעובדים ולא מהוקצעים, יוצא כנגד אמנות מסחרית פתיינית, "שאינה נעשית עם הלב", לדבריו. בניגוד לאמנות מעין זו, עבודתו חותרת לפשטות, שאינה מנסה למצוא חן או להקסים אלא לשקף ערכים רוחניים כגון חיפוש אחר האמת. זדונג נינג מצטט את אביו, שחי בתקופת "מהפיכת התרבות" בסין בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים: "רק מדענים ואמנים יכולים להגיד את האמת". זהו משפט שהוא נוצר בלבו מאז ועד היום. בולי העץ הלא מעובדים הפזורים בחלל החדר משקפים תפיסת עולם זו. לפי התפיסה הבודהיסטית, בול העץ מסמל גולמיות שטמון בה פוטנציאל לכל דבר. בול עץ מעובד, לעומת זאת (בדמות שולחן, למשל), כבר סגור יותר מבחינת האפשרויות הטמונות בו ולכן קרוב יותר אל מותו. בתרבות הדאואיסטית משולה דמותו של החכם לבול עץ לא מעובד, לנחל מים, למשוגע או לטיפש; כולם נתפסים כקרובים למקור הדברים כולם.

באמצעות דימויי הגוף העירום (שלו עצמו ושל אחרים), שאליו הוא מתייחס כחומר גלם בעבודתו, מבקש דזונג נינג לבטא דווקא השתחררות מאחיזת הגוף הפיזי. בהקשר זה הוא מצטט בשיחתנו את הביטוי הסיני העממי, "ותר על גופך על מנת לממש את חלומך". למול המתח הקיים בחברה הסינית בין סינים השייכים לקבוצה האתנית המרכזית בסין, בני האן, לבין המיעוטים הרבים החיים לצדם, הוא מציג דמויות נטולות סמלי סטטוס או אפיון מעמדי ומציע אפשרות למבט שוויוני על בני האדם.. האמן עצמו הוא ממוצא מונגולי (עם שהוא מיעוט בסין, שכבשה חלקים ממונגוליה בשנות החמישים של המאה הקודמת) ונשוי לאישה שהיא מבני האן.

המיצב של דזונג נינג בנוי בדומה לגן סיני מסורתי – גן המוקף חומה, שכולל צמחייה, נוף סלעי ומקור מים. הוא מזמין את הצופה לחוות אותו תוך כדי הליכה, כחלק מתהליך המתהווה מחדש בכל רגע נתון, הן בעולם סביבו והן בעולמו הפנימי. כך מנכיח האמן אלמנט מרכזי נוסף בפילוסופיה הסינית: מושג ה"דרך" (המילה "דאואיזם" נגזרת מהמילה הסינית "דאו", שמשמעותה היא "דרך"). הדאואיסט שואף להתנהגויות ראויות התואמות את פעולת הדאו ביקום, תוך הקשבה לקולו הפנימי ומודעות להיותו חלק מהעולם. הוא מבקש להיות אחד עם הדרך, ולנוע בה תוך השתנות מתמדת. "הדרך, כוחו בריקותו ולעולם לא יתמלא" (ספר הדאו).2 אך שלא כמו גנים סיניים מסורתיים, המשרים על המהלך בהם תחושת נינוחות והרמוניה, הגן של דזונג נינג גדוש במוטיבים מאיימים ומשרה תחושת חוסר שקט.

דומה שבמרכז יצירתו של דזונג נינג פועמות, בעת ובעונה אחת, אמונה בכוחה הטרנספורמטיבי של האמנות וחוויית מציאות דיסטופית, שבמרכזה פחד ובדידות קיומית. בהקשר זה מצטט האמן את מילן קונדרה, סופר שהשפיע עליו עמוקות, המתאר כיצד מה שנדמה כאוטופיית גן-עדן מתגלה כגיהינום.3 מצד אחד, גנו של דזונג נינג כולל ייצוגים של הרמוניה בין בני האדם מכל המעמדות והמוצאים האתניים, בין המינים, ובין האדם והטבע. מצד שני, בהתאם לתפיסת ההפכים המשלימים, הוא מנכיח כמיהה זו להרמוניה בדימויים קשים, כגון רשת קורי עכביש גדולה, עץ חשוף ללא עלים ועורבים – ולבסוף, באובייקט הפיסולי המסתובב על צירו בחצר הפנימית של המוזיאון, שעליו מצוירים בעלי חיים שהבעתם מאיימת ודוחה. וכל אלה מלווים בדימוי בריכת המים שעליה צפים תצלומים משנות ילדותו של האמן, המדגיש רעיונות של תנועה, שינוי וזרימה.

ביבליוגרפיה:

1. ספר הדאו, תרגום: דן דאור ויואב אריאל (תל-אביב: עם עובד וחרגול, 2007), עמ' 24.
2. שם, עמ' 26.
3. Milan Kundera, “Author’s Preface,” The Joke, trans. Michael Henry Heim (New York: Penguin Books, 1982), p. xii