זמן תגובה | תערוכה קבוצתית

בהשתתפות: מאיה אלפר, יובל בוכשטב, עדי בצלאל, צאלה גרינברג, עדי דרימר, נעמי טנהאוזר, ארז כהן, ורד נחמני, עמית קבסה, משי קופלביץ'

אוצרות: נטע גל-עצמון | פרויקט קעקועים: חן אליה

מה היה אחרכך?

כמה זמן זה אחר

כך? לאט מתחילים

להתחבר פרטים מ

רגע אחד שהוא ל

גמרי נצחי

ישראל אלירז, "מה היה אחרכך?"

התערוכה זמן תגובה נולדה מתוך רצון לגעת במאורעות ה-7 באוקטובר באמצעות האמנות. בַּמקום שהמילים כושלות בו מפאת האימה, מפאת עוצמת הרגשות, נראה כי דימויים עשויים להציע נתיב בטוח יותר אל מעמקי הלב. שפת האמנות מייצרת תדר חלופי של שיח רך, עדין ועמוק לעיבוד התחושות והמחשבות, להתכנסות אינטימית של הצופה בעולמו ובד בבד לשיתוף מול היצירה.

בתערוכה זו משתתפים עשרה אמנים ואמניות שחוו את אירועי התופת ממעגלי קרבה ומעורבות שונים וחשו צורך להגיב, איש איש בדרכו. חלקם היו שם בגופם ושרדו, חלק ממתינים עדיין לשובו  של קרוב שנחטף וחייו בסכנה בשבי החמאס, אחרים מפונים, חסרי בית, נוודים בעל כורחם, והיתר – נסערים וכואבים, כמו אזרחי המדינה כולה.

בעזרת פלסטלינה "ציירה" נעמי טנהאוזר את דמותה של מאיה אלפר, שבמשך שש שעות ארוכות התחבאה ממחבלי החמאס בתוך שיח במתחם של מסיבת "נובה". בזכות רוחה האיתנה, נשימה מדיטטיבית ומילים טובות ומחזקות, שחזרה עליהן שוב ושוב כמו מנטרה, הצליחה מאיה לשרוד את שעות האימה. בעבודת המחווה הוסיפה טנהאוזר לצד דמותה גם מילים המשחזרות את התרגול המדיטטיבי שבו נעזרה. עמית קבסה צייר את סמל האינסוף משרשרת זרים צפים בתוך מרחב שחור של אופל. עדי בצלאל משחזרת בציוריה את אימת החטופות והחטופים הצעירים, אלה שחזרו ואלה הממתינים ימים ארוכים מדי לשחרורם. במחברת ניירות קופת חולים רושמת צאלה גרינברג תגובות מילוליות וויזואליות לעדכונים שהופיעו ב-7 באוקטובר באמצעי התקשורת. רישומי העיפרון, שהודפסו בהגדלה, מציגים את חוסר האונים שבחיפוש מחסה בחדר מדרגות , את ההתכנסות פנימה אל תוך הטלפון הנייד, את רגעי האימה במתחם מסיבת "נובה" ואת משאלת הלב "מתי יהיו חדשות טובות?" משי קופלביץ' מתארת בקומיקס את אוכלוסיית המפונים מבתיהם, בהיותה תושבת מפונה בעצמה, ומציגה עבודת וידאו אנימציה המבוססת על ציורים שציירה בצבעי מים בעקבות שעות התופת ביישובי העוטף. עדי דרימר כתבה ברצף ספירלי את הודעות הווטסאפ העוקבות שהופיעו בקבוצת הווטסאפ המשותפת של חברי קיבוץ "רעים" בין השעות  8:20 ל-9:59 בבוקר השבת הנוראה. ציוריה של ורד נחמני, שצוירו בשנים 2016-2015 ובכל זאת צורפו לתערוכה, מתארים חלונות מתוך פנים הבית באור ראשון של בוקר, זה המאיר את העולם ברכותו, זה שהאיר את בתי יישובי העוטף בשעה 6:30 בבוקר שמחת תורה.

יובל בוכשטב משרטט בלייזר על נייר את שדות קיבוץ "נירים" באופן המציג אותם כקווים שרופים בקומפוזיציה גאומטרית-מופשטת. ארז כהן מקרין על גבי קיר הגלריה החשוך בטכניקה של מיפוי וידאו דימוי של נמלים תזזיתיות נעות באופן מכאני ודמוני בתוך תעלות תת-קרקעיות. חן אליה, שהשתתפה בפרויקט תיעוד ניצולים מקיבוצי העוטף, אספה חמישים ושניים תצלומי קעקועים, והוסיפה את הסיפורים העומדים מאחוריהם. חריטה בעור של סמלים וזיכרונות הקשורים בטראומה הטרייה התגלתה כתופעה נרחבת. ומשום תפקידה התרפויטי, היא מכונה אותה כאן "חריטה באור".

אוצרת: נטע גל-עצמון

פתיחה: שישי, 16.02 / 11:00-14:00
שעות פתיחה: שני – חמישי | 10:00-16:00, ובאירועי סופ"ש שיפורסמו בקרוב
נעילה: שישי, 12.04

וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם,

לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ.

אַַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת.

זֶה לֹא מְעַט.

מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זאֹת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.

חיים גורי, "אף שרציתי עוד קצת עוד"