אני זוכר אותם תמיד / כמשהו כחול, / כמשהם / דמויי שמים וזרועי עפר, / הרבה הרבה עפר. // יפה להם השם. / ומי יכול לשיר אותם עד תם? / אני יכול לשתוק אותם הרחק / הרחק / עד / מעבר לדממות כולן.
– אברהם חלפי, "חיים"
בספרה אוה לונה כותבת איזבל איינדה, כי המתים מוסיפים לחיות כל עוד החיים זוכרים אותם, וכי רק כשהם נשכחים מלב, הם שוקעים בתהום הנשייה. התערוכה "באין דורש" עוסקת בחלוף הזמן, בתחושות בדידות, נטישה ושבר, בצער הפרידה מנפשות קרובות ומיטיבות, בגעגוע לימים עברו, שבהם ניתן היה להתענג על חמימותה של תחושת מוגנות, שנבעה מאינטימיות אנושית פשוטה ושמחה. תחושה זו, שבזמנה הייתה מובנת מאליה ללא עננת ספק עכור מעליה, הפכה עם השנים לכמיהה לרגעי עבר.
טל גולני, המתאבלת על פרידה מסבתה ועל מותה בטרם עת של אחותה האהובה, מביאה לידי ביטוי תחושות אלה באופן עקיף וסובלימטיבי באמצעות עיסוק בשלדיהם של שלושה מלונות פאר. שניים מהם – מלון הנשיא בירושלים ומלון אליזבת (גנוסר) – פעלו במשך עשרות שנים, ובעברם הרחוק שימשו כאכסניות הדורות לפנאי ולנופש, ואילו בנייתו של המלון השלישי – הסמוך לקריית יערים – לא הושלמה מעולם. כל שנותר מהם כיום הוא רק זכר בדמותם של שלדי קונסטרוקציות עירומים ונטושים, המרמזים על ימים, שבהם זימנו לשוהים בהם מפלט מענג מחיי היומיום, משכן לרגע לצורכי מרגוע ומזור, הבטחה מנחמת ומערסלת.
בדומה לזיכרונות עבר, המהבהבים לרגע מנותקים מהקשרם, כך גם מבנים אלה, שימי הזוהר מאחוריהם, שבים לתודעה ותופסים את מקומם בתערוכה בצורתם המוזרה, כשהם טבולים בנגעי הזמן ובעיוותי הזיכרון. הקו הדק, המפריד ומחבר בין יופי לכיעור, בין הדר לעזובה, מספר את סיפורם.
