עבודות הווידאו שלו מציגות נופים ציוריים ססגוניים למראה, אך מתארות עתיד אפוקליפטי מאיים. אפשר לקרוא בהן עמדה ביקורתית נוקבת והומוריסטית ביחס לאידאולוגיות אוטופיות המבטיחות לאנושות עתיד מזהיר. אֵוונס מעיד על עצמו כי אמנם אינו מתיימר להיות אמן פוליטי וכי אין לו שאיפות דידקטיות, אך יחד עם זאת היה רוצה לעודד את הצופה בעבודותיו לחשיבה ביקורתית מפוכחת ביחס למערכות הכוח המעצבות את חייו ומשפיעות עליהם.
עושרן הוויזואלי של עבודותיו, קצביותן, הדינמיות והאנרגיה החזקה הבוקעת מהן נושאות איכות מהפנטת. זו שואבת את הצופה, שבדומה לאליסה נופל בלי משים אל תוך ארץ הפלאות. עבודת הווידאו אזרח: הזאב והאומנת נוצרה כמו יתר עבודות הווידאו של אֵוונס על ידי ליקוט קפדני של אלפי דימויים אינטרנטיים וחיבורם מחדש באופן המוציא אותם מהקשרם. פעולה זו מבטלת מבנים היררכיים המוכרים לצופה מעולמות תוכן שונים (בין היתר מתחומי הביטחון, הכלכלה, החברה ותרבות הפנאי) ובונה נרטיב העונה לחוקיות תוכנית וצורנית חדשה. התוצאה המתקבלת הנה קולאז' קליידוסקופי קסום ומאיים המושתת על מעברים מהירים בין אוטופיה לדיסטופיה, בין מיזוג לקריסה. ספוטניקים, מרחבי טבע, שוטרים, תיירים, כלבי גישוש, אומנת עם עגלת תינוק, פועלים, טילים, להקת זאבים, מבנים ארכיטקטוניים, אנשי ביטחון, יתושי ענק, לוגואים תאגידיים… כל אלה ועוד מוצגים בעבודה בערבובייה ומייצרים חוויה אסתטית מאוד, אך יחד עם זאת גם כאוטית ומאיימת.
בעבודותיו של אֵוונס, ובכללן עבודה זו, בולט טשטוש הגבולות בין המרחב הפרטי, המשפחתי, המוגן לכאורה, ובין המרחב הציבורי הפרוץ. בכך הוא מתייחס לעובדה המטרידה כי אנחנו נצפים, מוקלטים ומתועדים כל העת – ברחובות, בחנויות, במגרשי החנייה ובמרחבים הווירטואליים שאנו משוטטים בהם בתחושה מוטעית של פרטיות. מידע על אודותינו הולך ומצטבר בלי הפסק במאגרים שונים של רשויות ותאגידים ומשמש למטרות שונות, בטחוניות ומסחריות, "כשרות" ושאינן כשרות, באופנים הנסתרים מעינינו. יחד עם זאת אנחנו בוחרים ללא הרף לשתף קהל עצום ואנונימי ברגעים פרטיים בחיינו בפוסטים, בלוגים וציוצים מרצוננו החופשי
אֵוונס על עבודתו: "המידע שאני מלקט באינטרנט מתמזג באופן סובייקטיבי עם האובססיות שלי, עם דעותיי הקדומות, עם זיכרונותיי ועם תחושת חוסר ההבנה שלי את העולם שבו אני חי. ההיתוך של כל הדימויים הללו ממוקם בעבודה זו בתוך נוף טבעי ואדריכלי בלתי אפשרי – במחוזות זרים של נוסטלגיה. הקומפוזיציה שאני בונה נשענת על עקרונות המבע הקולנועי [דוגמת מצלמה נעה העוקבת אחר תנועה של דמות], בעוד הבניית החלל בתצורה של ריבוי נרטיבים סימולטני שאול מציורי רנסאנס ומספרי קומיקס".
צפייה חוזרת ונשנית בעבודתו של אוואנס, שהקרנתה המחזורית מחזקת את ליבתה, נוגעת ברמות לא מודעות של הנפש באופן מערער המעורר תחושת ורטיגו, חרדה ואי שקט. בעת הצפייה מתעוררות שאלות כמו מהן הפנטזיות שלנו ומהן הטרגדיות והקטסטרופות שמפניהן אנו חרדים? באיזה אופן אנחנו רוצים להיראות, ומה אנחנו רואים? האם מוקדי הכוח השלטוניים והכלכליים שמפעילים את עולמינו ומשפיעים על חיינו, כדוגמת החברות המיוצגות על ידי הלוגואים המופיעים בקולאז' הדימויים של אוונס, משולים בעיננו לזאב או לאומנת? – האם הם מגנים עלינו או שמא מסכנים אותנו? האם כאזרחים יש ביכולתנו להבחין ביניהם והאם יש בכוחינו להתנגד להם או לפחות להשפיע על מהלכם?
בשנת 2006 נבחר קליף אֵוונס על ידי ברברה לונדון, אוצרת במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מטעם המגזין "ארט פורום" כאחד מעשרת אמני הווידאו הטובים ביותר. עבודותיו הוצגו ברחבי ארה"ב ובעולם, בין היתר ב־The New Museum, Chelsea Art Museum, and Location One in New York City, The Museum of Fine Arts and the Isabella Stewart Gardner Museum in Boston, Fondation Beyeler in Basel, Switzerland; and the Today Museum, Beijing, China.
