16 מתוק | על נערות וגיל ההתבגרות

חומרי הגלם הנפשיים מתחילים "לתסוס" לאחר שנים של שקט יחסי ומתחילה בריאת "העצמי הבוגר". אנו חווים דברים רבים בפעם הראשונה, וכתוצאה מכך הגוף והנפש משתנים במהירות.
לא בכדי מתוארת תקופה זו לעיתים כתקופת הינקות השנייה. אולם בגיל ההתבגרות, להבדיל מהשנים המוקדמות של חיינו, ניתן להעניק שם לחוויות הראשוניות, המטלטלות והמסעירות שנקרות בדרכינו, אפשר להתבונן בהן מתוך מודעות ופרספקטיבה (גם אם חלקית) וניתן לשתף בהן את הסביבה ואולי אף לבקש סיוע ועזרה.
ספק אם נזכור מה היה טעמו של המאכל המוצק הראשון שאכלנו, על אף שלבטח היה זה אירוע בעל איכויות חווייתיות חושיות עצומות. גם את תחושת הכוח והשמחה שחווינו כשעשינו את צעדינו הראשונים לאחר חודשים של זחילה נוכל רק לדמיין. אבל האהבה הראשונה, הטיול הארוך הראשון עם החבר'ה, שיחות הנפש אל תוך הלילה… זיכרונות אלה ועוד רבים אחרים שחווינו בגיל ההתבגרות נחקקו בלבנו ואליהם אנו שבים בהתענגות, בגעגועים ובכאב.

תערוכה זו מקבצת עבודות של 12 אמנים העוסקים בדרכים מגוונות בגיל ההתבגרות, תוך התמקדות בחוויית ההתבגרות הנשית. העבודות מתארות בציור, בפיסול, ברישום, בצילום, בווידיאו ובמיצב חוויות קצה וקונפליקטים הנחווים בעוצמות גדולות בתקופה זו, שמתחילה אי שם בתחילת העשור השני לחיינו, ובתצורות מעודנות יותר שלה אינה מסתיימת לעולם. היצירות בוחנות שאלות מרתקות אודות מקומם של בני הנוער בעולם המבוגרים ומתארות את הלחץ הגלוי והסמוי המופעל עליהם כדי שיהפכו לשותפים יצרניים ומועילים בחברה, את השפעתו של השוק הקפיטליסטי התאב לנצל את כוח הקנייה העצום שלהם ואת המניפולציות המופעלות עליהם תדיר.
נדמה כי שירו של רוברט פרוסט, "הדרך שלא נבחרה", רלוונטי לשיח זה, בתארו באופן ציורי כל כך את ההתחבטויות העולות בחיפוש אחר דרך (חיפוש שמתחיל אולי בגיל ההתבגרות, אבל נמשך עוד הרבה אחריו). גם אם נדמה לעיתים כי הדרך נחבאת בתוך סבך, היא מנכיחה את עצמה בעצם החיפוש אחריה.

תרגמה עדנה אולמן-מרגלית

שתי דרכים נפרדו ביער עבות
לא שתיהן בשבילי; הצרתי על כך
נעצרתי מולן לזמן ממושך
לארכה של אחת הרחקתי ראות
עד לנקודת פיתולה שבסבך

לשנייה אז פניתי, כמותה מפתה
ואולי במעט מצודדת יותר
רמוסה קצת פחות, כך לי נדמתה
עשביה שעליה פחות עבותה—
בעצם דמו הן כמעט בלי הכר

בשתיהן כאחת ריצד שם האור
על מרבד בתולי של עלי השלכת
אז אמרתי, לזו יום אחד עוד אחזור!
אך לא: שכן דרך נמשכת
ידעתי, מכאן לא אשוב עוד ללכת

ברבות הימים, בשנים הבאות
אאנח בחזרי לספר איך אי-שם
משתי הדרכים שביער עבות
בחרתי בזו שהלכו בה פחות
ופה הרי כל ההבדל בעולם.

אנה ים (נ' 1980) מייצרת בתצלומיה עולם המשמר תחושת זרות מתמדת ויוצר חיץ עיקש בין הצופה לבין הדימוי. עבודתה מתקיימת במרחבים חמקמקים של מקום וזמן לא ידוע ודימוייה כמו צפים באופן מקרי בתודעה. המשולש התמטי פיסול-מוות-הנצחה, שחוזר על עצמו ברבות מעבודותיה, מופיע גם בדיפטיכון אותו היא מציגה בתערוכה. בדיפטיכון זה מציגה ים שני תצלומי דיוקן של פסל שיש אנדרוגיני, המייצר מיד אניגמה שכן הוא נראה מצוי בתנועה. האובייקט הקפוא והמושלם כמו קם לתחייה, והוא זוכה לאפיונים אנושיים בדומה לגאלאתיאה, אותו פסל בדמות אישה שפיגמליון גילף בשנהב והפך לאישה בשר ודם בעזרתה של ונוס, אלת האהבה.

תצלומיה של רונה יפמן (נ' 1972) מורכבים מרבדים רבים שאינם נגלים לעין על מלוא הקשריהם אלא במבט שני ושלישי. עבודותיה יוצרות עירוב בין דרמה לבנאליה ובין טריוויאליות לאקסצנטריות, והן עוסקות בתפר שבין המציאותי והמדומיין, תוך ניסיון להתחקות אחר עולמן הפנימי של דמויות המתקיימות במחוזות ספר רגשיים.
במרכז תצלומיה אנטי-גיבורים העסוקים בתכנים של זהות והגדרה עצמית. דיוקנותיהם משדרים אותנטיות רבה, אך בו בזמן מייצרים גם דרמות תיאטרליות ומתריסות. התצלומים, המוגשים לצופה בפורמט תיעודי, אינם מתכחשים לאופיים הפיקטיבי, והם מעלים שאלות באשר לשונות הצמאה להכרה, ובמקביל הם מבקשים לבחון את יחסי הגומלין שבין מרכז לפריפריה, בין פרטי לציבורי, בין פראי למתורבת.

אורי גרשוני, (נ' 1970) מציג בתערוכה חלק מסדרת תצלומי דיוקנאות של נוער מועדונים, אותה צילם במשך כשלוש שנים במועדון ה-T.L.V בשעות הקטנות של הלילה ובסטודיו המואר בשעות היום. ברגעים המוקפאים במצלמתו הריקוד נפסק באחת, תפאורת המועדון נעלמת ורעשי הרקע מושתקים לשבריר של שנייה. בני הנוער, שמבטם מסגיר את תשוקתם ובדידותם, נמשכים אל תאורת המצלמה כמו פרפרים שיפי נעוריהם קצוב. התצלומים מציגים את הנערות בפורמט אחיד על רקע שטוח וחד מימדי שאינו מוסר פרטים מזהים על האתר הצילומי ועל הקשרו, אולם האופי הרדוקטיבי, החזיתי והישיר של המצע הצילומי יוצר אחידות שדווקא מבליטה ומדגישה את שונותם וייחודיותם של המצולמים. גרשוני מבודד לרגע את בני הנוער מה"עדר" שאליו הם משויכים כמו צייד ששם עינו על הטרף הרוצה/לא רוצה להיות ניצוד. בהווה המצולם הנערות משתתפות בריטואל שבטי שאינו מסגיר את שיוכן הסוציו-אקונומי או הגיאוגראפי ומתקיים דיאלוג מרתק של ניגודים בין יום ולילה, אפל ונשגב, כוחני ופגיע.

בתוך צינור מתכתי באורך שישה מטרים מוקרנת דמותה של עדן עפרת, (נ. 1975), כשהיא מצויה בתנועה מתמדת ובניסיון נחוש להיחלץ ולהבקיע את דרכה החוצה מתוכו. המנהרה בה כלואה הדמות, כמו תעלת הלידה, הינה שלב הכרחי וכואב בדרכה מעולם אחד למשנהו ונדמה כי היא נמצאת בעיצומו של מסע פרטי מתיש ומייאש לפרקים בדרכה אל הלא ידוע.
ניתן לראות במסע זה מטאפורה למעבר מחיי הילדות המתקיימים בחיק המשפחה המגוננת לחיים בוגרים של עצמאות, לצורך ביצירת הפרדה מהסמכות ההורית, לתהליך המשמח והמאמלל בו זמנית של עיצוב הזהות האישיותית והמינית, לגיבוש הבחירה האישית או להתפכחות הבלתי נמנעת לקראת חיים של מבוגר.

עבודת הווידיאו של עפרי כנעני (נ. 1975) "סדר טוב" מציגה מצעד נערות דומם שנערך במגרש משחקים על רקע נוף פתוח. על אף שהדימוי אינו מלווה בפסקול, ניתן לדמיין בברור את קולות הצעידה הקצובים על האספלט ולהשלימם בצלילי מארש צבאי מוכר. ביטולו המכוון של הסאונד יוצר הזרה, שכן הוא מוציא את פעילותן של הנערות מהקשרה ההרואי והופך את הטקסיות החגיגית שבפעילותן לבלתי מובנת. כנעני הופכת בכך את הסצנה לאקט פורמליסטי גרידא ונדמה כי תרגילי הסדר של הצורות והצבעים נעשים לשם עצמם וללא כל מטרה.
צעידת הנערות על המגרש מסמנת שלוש צורות גיאומטריות בסיסיות: עיגול, מלבן ומשולש, היוצרת חיבורי תוכן לעולם המתמטיקה ולציור המינימליסטי המופשט. תלבושתן האחידה מבוססת על שלושה צבעים בלבד: כחול, אדום ולבן. צבעים אלה מופיעים בין היתר גם בדגליהן של ארצות הברית וצרפת ובעידן המודרני הם מתקשרים לזהות ולגאווה לאומית. השאלה המתבקשת העולה מההתבוננות בדימוי היא מה בין מתבגרות אלה לבין דפוסי גבריות צבאיים שהם מקבלי מרות ומשליטי כוח.

איל פריד (נ. 1968) חזר עם מצלמה לנוף ילדותו וצילם נערים ונערות בפריפריה. פריד תר אחר ניצחונה של הרוח על הכיעור ועל העליבות הסביבתית ומנסה ללכוד במצלמתו את החלומות ואת התקוות העיקשות והנואשות של בני הנוער לניידות מעמדית. בין תצלומיו ניתן למצוא נערות בחוף העלייה ביפו, בשוק מכוניות משומשות באשדוד ועל רקע שיכונים ברמלה ובטירת הכרמל.
תצלום חדרם המשותף של אח ואחות משרטט באופן עקיף את דיוקנותיהם, כשהוא חושף את החפצים שאיתם בחרו לקשט את סביבתם המשותפת – אמצעי לחימה ופוסטרים של סרטי פעולה על הקירות לצד דובונים ובובות על המדף. פורטרט נוסף של נערה מתגלה בהיעדרה באמצעות תצלום מכתב אהבה שכתבה לנער המחזיק בו כשהוא ישוב על מיטתו.
ההתבוננות בתצלומיו של פריד מעודדת אותנו לחשוב מה מספרים לנו נערים ונערות אלה על חייהם ברגע מוקפא אחד אותו לכד מבקר השב אל נוף ילדותו? כמה מהמידע המועבר אלינו אכן מספר עליהם וכמה טבולה דמותם בזיכרונותיו ובמבטו הרפלקסיבי של זה העומד מאחורי המצלמה?

הילה לולו לין, (נ. 1964) בונה מיצב פסיאודו-דוקומנטרי המדמה חדר אינטימי של נערה מתבגרת.
שידת פורמייקה קטנה ניצבת על גלגלים תעשייתיים צבעוניים הגדולים ממידותיה, גופיות לבנות במראה מצוחצח וסטרילי מונחות מקופלות על המדף, כשבמקביל מוקרנת בחלל החדר עבודת וידאו העוסקת באוטו-ארוטיקה ובגוף הנשי הבוחן את עצמו.
מנורת גרלנדה סמוכה לשידה מאירה שטיח פרוות כבש מהסוג שהיה נפוץ בחדרי מתבגרים בשנות השמונים ותיבת פורמייקה שחורה על הקיר מציגה דף יומן אותנטי, אותו תלשה לולו לין מיומן נעוריה שנכתב בהיותה בת 14. טקסט זה, ש"נשתל" בתוך החלל הפיקטיבי, מעניק לכל המיצב משמעות תיעודית.

ברישומי המחשב המצולמים של טלי בן-בסט, (נ. 1959) מופיעים דיוקנותיהן של שלוש נערות הרשומות בקווי מתאר סכמאטיים, כשהן חסרות תווי פנים או הבעה. שיערן – כתמים שחורים אמורפיים, מנוגד ללובן הבוהק של סביבתן.
פעילותן של הדמויות מתרחשת על רצף עוקב של זמן ובתוך חלל הבנוי, כמותן, מקווי מתאר בלבד. החלל נראה כחדר אטום וחסר חלונות (או לחילופין – שקוף לחלוטין ופגיע) ונדמה כי הדמויות מתנהלות בתוך מרחב שמראהו ואופיו המבודד הינו כשל בועה. למרות שבן-בסט ממקדת את נקודת מבטו של הצופה אל מרכז החדר, הרי שטיב מעשיהן של הנערות היושבות בתוכו נותר עלום. נדמה כי הן עסוקות בפעילות ריטואלית הנהירה רק להן, כזו המתקיימת בתוך מערכת מעגלית, סגורה ושומרת סוד. נראה כי הן שומרות על אחוות בנות מתבגרות בעולם קשה ומרוקן.

ציור קיר גדול מימדים של הילה בן-ארי (נ. 1972) מתפרש לאורך קירות החלל. פרטיו מורכבים משורת נערות העומדות זו לצד זו, כשכל אחת מהן מחדירה אצבע לגופה של הדמות הסמוכה לה, וכל חלקיו יוצרים ישות ארוטית סבוכה בעלת מנגנון עינוג עצמי מפותח. חדירתה של האצבע מרמזת על חדירה פאלית, אולם היא מופיעה בגרסה נשית מעודנת יותר ואינה מכוונת לאזור איברי המין, כך שחלקים שונים בגוף הנערי נעשים חדירים. בן-ארי מסמנת את דמותן של הנערות בקו מתאר אדום ויוצרת בעזרתו סימון טריטוריאלי של גוף נטול בשר ומרוקן מתוכן ובכך היא בוחנת את גבולות הגוף הנשי ואת פריצתם.
על רצפת החלל מונחת ערימה גדולה של גושים אדומים, כמו אבנים דוממות ומדממות, המהווים אזכורים לאיברים פנימיים שהוצאו מהגוף. הנגדה זו בין הגוש הבשרי המונח בחלל לבין הגופים הקוויים והחלולים שסביבו יוצרת מתח המעלה שאלות ביחס לתחושות של ריקות ומלאות.

התצלומים אותם מציגה שרון ברקת (נ. 1967) בתערוכה הנם חלק מסדרת תצלומים של אנשים בעלי עור בהיר. כיתר המצולמים בסדרה, גם הנערות הישובות על הספסל בגן הציבורי נראות שקופות, פגיעות ועדינות נוכח אור השמש החזק והמסנוור שנכפה עליהן על ידי האקלים הישראלי. שאלות של התאמה ושייכות לסביבה החברתית, שמתעוררות באופן אקוטי כל כך בגיל הנעורים, מוקצנות אצל נערות אלה בשל תחושת אי התאמתן לסביבה כבר ברבדים הפיסיים הבסיסיים ביותר.

"מרד הנעורים", פסלם גדול המימדים של קרן שפילשר (נ. 1977) וסשה סרבר (נ. 1973), יוצר הכלאה בין ילדה מתוקה מעולם הקומיקס והאנימציה לבין יצור מכאני בעל גוף מעוות ומפלצתי. הכלאה זו ממחישה באופן הומוריסטי את הבלבול ואת החרדה שחשים נערים ונערות בגיל ההתבגרות בעודם חווים את השינויים הפיסיולוגיים מרחיקי הלכת שמתרחשים באופן בלתי נשלט בגופם.
רגלה האחת של בובת הענק המתוקה והספורטיבית נראית כרגלה של נערה רגילה ואילו השנייה ירוקה ומשונה בתכלית, ראשה גדול ביחס לגופה ועיניה המודגשת מזכירות את בובת ה"בראץ" המעוותת. תספורתה לקוחה מעולם המושגים של ציורי הקומיקס היפניים (מנגה) וידה המכאנית והרובוטית אוחזת בטמפון בעל מראה של טיל, כשחיוכה המתריס מעיד על כך שהיא עומדת לזרוק אותו לתוך האסלה שעליה היא עומדת בניגוד לכל שלטי האזהרה הפזורים מסביב.

מוזיאון בת ים לאמנות (MOBY)